עופות יציבים בפסיפסים

בעמוד זה

פרק זה עוסק בעופות היציבים שעוצבו בפסיפסים מארץ ישראל, ומאגד במסגרת זו מינים יציבים מסדרות דוכיפתאיים, יונאים, יענאיים, עגוראים, ציפורי שיר ותרנגולאים. סדר הדיון בפרק נקבע לפי סדר אלפביתי של שמות הסדרות. הסדר האלפביתי אינו משקף את חשיבותן היחסית של העופות והציפורים לתועלת האדם, ולכן התרנגולאים, למרות מחאתם הנמרצת, נאלצו להסתפק במקום האחרון ברשימה…

לצד החלוקה הסיסטמטית נסקרים העופות לפי התנהגותם הטבעית והאקולוגית, ערכם הכלכלי והאסתטי, שכיחותם בסביבת אתר הפסיפס ובציורי הפסיפסים עצמם. כן נבחנים בתי הגידול הטבעיים שלהם והקשר שבין תפוצתם הטבעית לבין סביבת אתר הפסיפס, תוך בחינת שימושיהם בידי האדם במשק החי, בחקלאות ובכלכלת התקופה.

מן המחקר עולה כי חשיבות רבה נודעת למינים שניצודו, הוחזקו בשבי או עברו ביות מלא או חלקי. עוד עולה מן המחקר כי מבחר המינים המעוטרים בפסיפסים משקף את ערכם הכלכלי עבור תושבי האתר, וכי בעלי המבנים הציגו בהם את העושר והרווחה שהיו להם באמצעות החקלאות המבורכת והמגוונת, את יכולותיהם החקלאיות והכלכליות ואת מושאי גאוותם.

דוכיפיתאים

דוכיפת

דוכיפת בפסיפס קפלת יוחנן המטביל, כנסיית העלייה הרוסית בירושלים
דוכיפת מצויה · ירושלים – כנסיית העלייה הרוסית – קפלת יוחנן המטביל · התקופה הביזנטית

הדוכיפת נמנית עם סדרת הדוכיפתאים. זהו עוף בינוני, יציב בנוף המקומי, המוכר בסביבת המשק והשטחים החקלאיים. היא מזוהה בקלות הודות למבנה גופה הזקוף, לצבעי נוצותיה, לציצתה המניפתית ולמקורה הארוך והמעוקל, ומכאן גם ערכה החזותי הבולט.

בפסיפסים מארץ ישראל מופיעה הדוכיפת ב־2 פסיפסים בלבד: בקפלת יוחנן המטביל בירושלים ובמנזר הגבירה מרים בבית שאן שבגליל התחתון, שניהם מבנים נוצריים. לפיכך, אין היא נמנית עם העופות הבולטים מבחינת שכיחות הייצוג בפסיפסים. עם זאת, בשתי הופעותיה נשמר זיהוי ברור ומדויק של מאפייניה הייחודיים, דבר המעיד על היכרותם הישירה של יוצרי הפסיפסים עם המין.

דוכיפת מנקרת בעלה גפן, מנזר הגבירה מרים בית שאן
דוכיפת מצויה מנקרת בעלה גפן · בית שאן – תל איצטבא – הגבירה מרים – מנזר · התקופה הביזנטית

למיטב ידיעתי, אלו הן שתי הופעותיה היחידות של הדוכיפת בפסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית. מיעוט הופעותיה עשוי לנבוע מהעדפתם של יוצרי הפסיפסים להציג מינים בעלי זיקה בולטת יותר למשק האדם, לשפע ולפריון החקלאות המקומית. כאשר מופיעים עופות יציבים קטנים, ובהם הדוכיפת, הם משתלבים בדרך כלל בתיאורי גנים, כרמים ונופי טבע.

הגם שאין בידינו עדויות ישירות לכך שהדוכיפת לא ניצודה למאכל, נראה כי לא הייתה עוף מבוקש לציד. במסורת היהודית היא נמנית עם העופות האסורים באכילה, ופליניוס הזקן מתאר אותה כעוף הניזון מדברים מטונפים, תיאור העשוי להוסיף על הסלידה ממנה כמקור מזון. לכך ניתן לצרף גם את ריחם החריף והמסריח של קיניה, הנובע מהפרשות ההגנה של הנקבה והגוזלים. מנגד, צבעוניותה הייחודית, ציצתה המניפתית ומקורה הארוך והמעוקל הקנו לה מראה בולט, שתרם לבחירה לתאר אותה, אף שחשיבותה הכלכלית הייתה ככל הנראה מוגבלת ביחס לעופות אחרים.

סדרת היונאים

יונת סלעים, פסיפס בית חגיגת הנילוס בציפורי
יונת סלעים · ציפורי – בית חג הנילוס · התקופה הביזנטית

עופות מסדרת היונאים בפסיפסים מארץ ישראל מיוצגים בתכיפות וברמת זיהוי גבוהה יחסית, הודות לממדי גופם הבינוניים ולמאפייניהם המורפולוגיים הבולטים. סדרה זו נכללת כאן במסגרת העופות היציבים, שכן מיניה קשורים באופן הדוק לסביבת האדם, למרחב הבנוי ולחיי היום־יום. בין המינים המזוהים בפסיפסים ניתן למנות את יונת הסלעים, השכיחה ביותר מבין היונאים, הודות לשכיחותה הרבה בטבע ולהיותה המין העיקרי שגודל בשובכים לצורכי האדם; אחריה, בשכיחות נמוכה יותר, מופיעים צוצלת, תור הצווארון וקטה חדת זנב ממשפחת הקטיים. שלושת המינים נפוצים בארץ ישראל במגוון בתי גידול, ובמיוחד בקרבת יישובים, שטחים חקלאיים וסביבות מופרעות בידי אדם, ולכן אין פלא שהם זכו לייצוג נרחב גם באומנות הפסיפס.

עופות היונאים מתוארים בפסיפסים בסמיכות לצמחיית גנים ועצי פרי, לעיתים בעת ליקוט מזון, ולעיתים בסצנות המשקפות את שילובם במשק החי ובחיי היום־יום. ממדי הגוף, הפרופורציות, תנוחות העמידה, מבנה הזנב, צורת הכנפיים, צבעי הרגליים והמקור ודגמי הנוצות מאפשרים במקרים רבים זיהוי ברמת המין. דיוק זה מלמד על היכרות ישירה ומעמיקה של יוצרי הפסיפסים עם העופות שחיו בסביבתם, ומהווה עדות נוספת לאופיים הריאליסטי של רבים מתיאורי העופות בפסיפסי ארץ ישראל.

יונת סלעים

זוג יונים מקננים בכד עזה שבור, פסיפס באר שמע
יונת סלעים, זוג מקנן בכד עזה שבור · באר שמע – כנסייה · התקופה הביזנטית

יונת סלעים היא המין השכיח ביותר מבין היונאים בפסיפסי ארץ ישראל, והמין השלישי בשכיחותו מבין כלל העופות, לאחר הטווס והחוגלה. היא זוהתה ב־21 אתרי פסיפס ברחבי הארץ, בגולן, בגליל העליון והתחתון, בכרמל, בשפלת יהודה, בירושלים, בהר חברון ובנגב המערבי, וכמחצית מהם בגליל התחתון. 17 מהפסיפסים עיטרו מבנים נוצריים, 3 מבנים רומיים ואחד בית כנסת. פריסה גאוגרפית רחבה זו תואמת היטב את תפוצתה הטבעית בארץ ישראל ואת קרבתה ליישובי אדם, למצוקים, למבנים ולשטחים חקלאיים.

לצד אוכלוסיות הבר של יונת סלעים, שהמשיכו לקנן במצוקים, במבנים ובבתי גידול טבעיים ברחבי ארץ ישראל, התפתח בעולם הרומי והביזנטי גם גידול אינטנסיבי של יונים בשובכים (קולומבריה). במסגרת זו עברו היונים תהליכי ביות, רבייה סלקטיבית וברירת גזעים לצורכי בשר, ביצים, מסחר והחזקה לשם הנאה. עם זאת, תהליך הביות לא החליף את אוכלוסיות הבר, אלא התקיים לצדן, כך שבארץ ישראל התקיימו במקביל יוני בר ויונים שגודלו בידי האדם. וארו וקולומלה מתארים בפירוט את הקמת השובכים, גידול היונים, רבייתן ופיטומן. לדבריהם, שובך יחיד יכול היה להכיל עד חמשת אלפים יונים, ואף התקיים בעל תפקיד ייעודי שהיה אחראי לטיפול בהן ולתחזוקת השובך. 

לצד ערכן הכלכלי הוחזקו היונים גם כחיות מחמד. פליניוס מתאר את אהבתם הרבה של הרומאים ליונים, עד כדי בניית שובכים מפוארים על גגות הבתים וטיפוח גזעי יונים מובחרים. מרטיאליס וכתובות קבורה מלמדים כי לעיתים נקשרו אליהן גם קשרים רגשיים. וארו וקולומלה מציינים כי זוג יונים מובחרות, שיועדו להחזקה כחיות מחמד וכעופות נוי, נמכר באלף ססטרקים, ולעיתים אף בארבעת אלפים ססטרקים — סכומים גבוהים במיוחד, שעשויים היו להשתוות למחיר רכישתו של עבד בעולם הרומי. שימוש נוסף ביונים היה להעברת מסרים למרחקים באמצעות יוני דואר, עדות נוספת ליכולת האילוף הגבוהה שלהן ולהיכרות מעמיקה עם התנהגותן. 

בפסיפס באר שמע מתואר זוג יונים המקנן באמפורה, תיאור המשקף יצירת תנאים לקינון וניצול היונים לצורכי בשר וביצים. תיאור זה מצטרף לעדויות הארכאולוגיות והספרותיות על גידול יונים כחלק מן הכלכלה החקלאית של התקופה.

יונת הסלעים מופיעה בפסיפסים במדליונים גיאומטריים, בין שריגי גפנים, בסצנות גן ובתיאורים פסטורליים של הנוף הסובב וחצרות הגנים. ממדי גופה, צבעיה, מבנה הכנפיים והזנב ודגמי הנוצות מאפשרים במקרים רבים זיהוי ברמת המין, ומעידים על היכרות ישירה של יוצרי הפסיפסים עם העוף בסביבתו הטבעית.

יונת סלעים במעוף בסצנת ציד ציפורים במקלות דבק, פסיפס כנסיית נהרייה, התקופה הביזנטית
יונת סלעים במעוף בסצנת ציד ציפורים · נהרייה – כנסייה · התקופה הביזנטית

תיאור ייחודי במיוחד מופיע בפסיפס כנסיית נהרייה, שבו מתוארות שתי יוני סלעים בתעופה, מוחרדות ומתעופפות במהלך פעילויות הציד. בסצנה מופיע צייד המחזיק מקל דבק, ובידו השנייה שלושה מקלות דבק נוספים. מולו ניצב נץ מצוי, פוחלץ דומם ששימש את הציידים ככלי עזר לציד ציפורים, ומאחוריו כלוב פתוח המשמש ללכידת עופות. זהו התיאור היחיד בפסיפסי ארץ ישראל של שיטת ציד זו, והפסיפס היחיד בארץ ישראל שבו מתוארות ציפורים במעוף. הוא מספק הצצה ייחודית להיבטים מעשיים של חיי היום־יום וכלכלת המזון בתקופה הביזנטית.

מכלול התיאורים משקף את שכיחותה הרבה של יונת הסלעים בנוף הארץ, את קרבתה לסביבת האדם ואת מגוון השימושים שנעשו בה. הפסיפסים מלמדים כי היונה לא הייתה רק חלק מן הנוף הטבעי, אלא גם מרכיב מרכזי בעולם החקלאות, המזון וחיי היום־יום של תושבי הארץ בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית. שילוב העדויות הארכאולוגיות, תיאורי הפסיפסים והמקורות הרומיים מלמד כי היונים היו מן העופות החשובים ביותר בכלכלת הבית בעת העתיקה. הן שימשו מקור לבשר ולביצים, גודלו בשובכים בהיקפים גדולים, הוחזקו כחיות מחמד, שימשו להעברת מסרים והיו בעלות ערך מסחרי גבוה, וכל זאת מבלי שאיבדו את מעמדן כעופות בר יציבים ונפוצים בפאונת ארץ ישראל.

צוצלת

צוצלת בפסיפס קפלת יוחנן המטביל, כנסיית העלייה הרוסית בירושלים
צוצלת · ירושלים – כנסיית העלייה הרוסית – קפלת יוחנן המטביל · התקופה הביזנטית

הצוצלת היא יונה קטנה מסדרת היונאים, עוף יציב ושכיח בסביבת האדם. היא מופיעה ב־11 פסיפסים, והיא השנייה בשכיחותה בין היונאים, אחרי יונת הסלעים. תפוצתה בממצא רחבה, בגליל התחתון, בשפלת יהודה, בירושלים ובנגב המערבי, ורובה בגליל התחתון. 5 מהפסיפסים עיטרו מבנים נוצריים, 4 מבנים רומיים ו־2 בתי כנסת.

הצוצלת מזוהה בגודלה הקטן מיונת הסלעים, בגוף דק ובזנב ארוך יחסית. גופה חום־ורדרד, ובקדמת צווארה כתם חלודי מנומר שחור. מרבית הסימנים האלה נראים בפסיפסים האיכותיים, למשל בקפלת יוחנן המטביל בירושלים.

הצוצלת מקננת בעצים, בשיחים ובמבנים, ומלקטת זרעים על הקרקע בחצרות, בגנים ובשדות. קרבתה לבתים ולמשק הופכת אותה לאחת הציפורים המוכרות ביותר בנוף היישובי, וריבוי הופעותיה בפסיפסים מכל המגזרים תואם את נוכחותה היומיומית סביב המבנים. ייתכן שהצוצלת ניצודה למאכל, כמו יונים אחרות, וייתכן גם שהוחזקה בשבי לצד יונות הסלעים.

תור צווארון

תור צווארון (Streptopelia decaocto) בפסיפס מנזר הגבירה מרים, בית שאן, התקופה הביזנטית. צילום: ד"ר ענת אביטל.
תור צווארון · בית שאן – תל איצטבא – הגבירה מרים – מנזר · התקופה הביזנטית

תור הצווארון הוא יונה בינונית מסדרת היונאים. הוא זוהה בפסיפס אחד בלבד, במנזר הגבירה מרים בבית שאן שבגליל התחתון, ושם הוא מעוטר במדליון גאומטרי בין יונקים ועופות רבים אחרים.

תור הצווארון מזוהה בצבעו האפור־בהיר האחיד ובחצי צווארון שחור בעורף, סימן ייחודי שאין ליונים אחרות בארץ. בפסיפס בית שאן חצי הצווארון מעוצב בבירור, ולכן הזיהוי ברמת המין.

תור הצווארון חי בקרבת יישובים, בגנים ובמטעים, ומקנן בעצים. כיום הוא שכיח מאוד בארץ. הופעתו בפסיפס בית שאן מעידה על נוכחותו בעמק בית שאן כבר בתקופה הביזנטית.

קטה חדת זנב

קטה חדת־זנב (Pterocles alchata) בפסיפס בית הכנסת מעון–נירים, התקופה הביזנטית. צילום: ד"ר ענת אביטל.
קטה חדת זנב, זכר ונקבה · מעון-נירים – בית כנסת · התקופה הביזנטית

קטה חדת־זנב היא עוף קרקע המשתייך למשפחת הקטיים שבסדרת היונאים. היא מזוהה ב־2 פסיפסים מהנגב המערבי: בבית הכנסת במעון־נירים ובכנסיית שלאל. בפסיפס מעון–נירים מתואר זוג קטות, זכר ונקבה, במדליון שריגי גפן. בפסיפס שלאל, כפי הנראה, מופיעה קטה במדליון גפן וגם כשהיא מוצגת בתוך כלוב עץ. אולם מיקומו של הפסיפס במוזיאון בקנברה, בירת אוסטרליה, והיעדר תצלומים איכותיים אינם מאפשרים צפייה ישירה וזיהוי ודאי של הדמות.

זיהוי המין בפסיפס מעון–נירים מתבסס על מכלול מאפיינים מורפולוגיים האופייניים לדו־צורתיות הזוויגית של קטה חדת־זנב, ובהם טבעת עין אפורה־תכלכלה בשני הזוויגים, פס עין שחור המתעקל לעבר אחורי הראש, שני פסים שחורים בצדי הצוואר אצל הנקבה, ופס שחור יחיד אצל הזכר, אשר בפסיפס עוצב בצורת V – צורה התואמת את מראהו גם בפרטים חיים כאשר הם נצפים מן הצד.

קטה חדת־זנב היא מין יציב בישראל, בעל התנהגות נומדית, המשוטט על פני שטחים נרחבים בהתאם לזמינות המזון ולתנאי הסביבה. כיום תפוצתה בישראל מוגבלת בעיקר לצפון־מערב הנגב, והיא מוגדרת כמין בסכנת הכחדה בעקבות הצטמצמות בתי הגידול המתאימים לה.

הקטות חיות בלהקות גדולות ולעיתים מתכנסות במספרים גדולים סביב מקורות מים קבועים. כנסיית שלאל שכנה בסמוך למעיינות הבשור ולערוץ נחל הבשור, ובית הכנסת במעון–נירים נמצא במרחק של כחמישה קילומטרים בלבד מערוץ הנחל וכשמונה קילומטרים ממעיינות הבשור. עד ראשית המאה ה־20 היה נחל הבשור נחל איתן לאורך חלקים ניכרים ממהלכו, כפי שמעידים תצלומים היסטוריים. מקור מים קבוע זה משך ככל הנראה דרך קבע גם להקות קטות, הזקוקות לשתייה יומיומית ולהבאת מים לגוזליהן. ריכוזי הקטות סביב מקורות המים הקבועים הקלו ככל הנראה על לכידתן במספרים גדולים.

תיאור הקטה בפסיפס שלאל, ובייחוד הופעתה בתוך כלוב עץ, מעידים כי הייתה בעלת חשיבות כלכלית מקומית. בדומה למסקנות העולות ממינים אחרים המתוארים בפסיפסי ארץ ישראל, ניתן לראות גם כאן ביטוי לניצול משאבי הטבע המקומיים וליכולתם של תושבי האזור ללכוד את העוף ולהפיק ממנו תועלת כלכלית. תיאור זוג הקטות במעון–נירים מעיד על צפייה בקטות ועל היכרות עם המין ועם השוני בין הזכר לנקבה, וכן על לכידתן וצידן ועל חיפוש קינים וביצים.

הצגת הקטות במסגרת מכלול סצנות השפע והחי בפסיפסים משתלבת במסקנות המחקר, שלפיהן הפסיפסים משקפים את המשאבים שעליהם התבססו כלכלת המקום, רווחת תושביו וגאוותם. מן הפסיפסים עולה שעופות בר ניצודו, הוחזקו בכלובי עץ ונועדו להובלה, למכירה בשווקים ולמאכל. לצד הקטה הכלואה בכלוב בפסיפס שלאל מתועדים בפסיפסים נוספים גם פסיון בכלוב בכנסיית באר־שמע, שליו נודד בכלוב בבית הכנסת במעון–נירים וחוגלת סלעים בכלוב בקפלה בירושלים. בפסיפסים נוספים מן השומרון ומן הגליל העליון מופיעים אף מתקנים ללכידת עופות. בפסיפס אודנה (Uthina/Oudna) שבתוניסיה מתוארת רשת ייעודית ללכידת להקת חוגלות שלמה, עדות נוספת לכך שלכידת עופות בר באמצעות מתקנים ייעודיים הייתה חלק ממכלול הפעילות החקלאית והכלכלית באגן הים התיכון בתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית.

דפוס דומה מוכר באגן הים התיכון גם כיום. בלבנון, בקפריסין, ביוון ובמדינות נוספות עדיין מתועדים מקרי לכידה בלתי־חוקית של ציפורי בר, המוחזקות בכלובים ומועברות לשווקים, לחנויות ולמסעדות. אף שאין מדובר בהכרח באותן שיטות או באותו היקף שהתקיימו בעת העתיקה, הרצף המעשי של איתור להקות, לכידה, החזקה בכלובים, הובלה ושיווק מסייע להבנת תפקודם של הכלובים והמלכודות המתוארים בפסיפסים כחלק ממערכת של ניצול משאבי הטבע ושל מסחר בעופות.

סדרת היענאיים

יען מצוי

יען מצוי – ארמון פסיפס הציפורים בקיסריה
יען מצוי · קיסריה – פסיפס הציפורים · התקופה הביזנטית

היען המצוי, מסדרת היענאים, הוא מן העופות הגדולים ביותר החיים ביבשה. בפסיפסי ארץ ישראל הוא מופיע ב־4 פסיפסים, בגליל התחתון, בשרון, בנגב המערבי ובמדבר יהודה. שלושה מהם עיטרו מבנים נוצריים, ואחד בית כנסת. בשלושה פסיפסים מעוצב היען עצמו, ובקפלה במצדה מתואר סל מלא ביצי יען, עדות לגידול יענים במדבר יהודה, אזור שתנאיו מתאימים לכך.

בפסיפס הציפורים בקיסריה היען מעוצב כחלק ממכלול עופות גדולים ומרשימים שנבחרו בקפידה, לצד עופות גדולים נוספים ובתוך מכלול הכולל גם יונקים גדולים ואקזוטיים. הופעתו במסגרת זו משתלבת במגמה ברורה של העדפת מינים בעלי נוכחות פיזית בולטת, אך גם מעוררת עניין בהקשר האקולוגי והכלכלי הרחב של המין באזור. בקומפוזיציה של הפסיפס מעוצבים העופות הגדולים, ובהם היען, בשורות אלכסוניות ובחזרות אחדות, המדגישות ריבוי ושפע ומשקפות גידול במספרים גדולים בלולים, בחוות ובכלובי גידול ייעודיים של פטרוני הארמון. תחזוקה של בעלי חיים כאלה מחייבת משאבים ניכרים — שטחים נרחבים, כוח אדם מיומן, אספקת מזון סדירה וידע מקצועי. בהקשר זה ניתן להציע כי בסביבת הארמון התקיימה חווה רחבת היקף, שסיפקה תנאים להחזקה, גידול וככל הנראה גם סחר בבעלי חיים.

מיקומו של הארמון בסמיכות לנמל קיסריה, אך במרחק מה מן העיר עצמה, מחזק אפשרות זו. הקרבה לנמל מאפשרת גישה לרשתות סחר ים־תיכוניות, והשטחים הפתוחים סביב האתר מאפשרים קיום של חווה רחבת־ידיים. מכלול זה מצביע על עושר, על יכולת ארגון גבוהה ועל השתלבות במערכות כלכליות רחבות, שבהן בעלי חיים — מקומיים ואקזוטיים כאחד — היוו משאב מרכזי, הן לצורכי מאכל והן כנכסי יוקרה. לא מן הנמנע כי חלק מבעלי החיים, ובהם גם יענים, שימשו לגידול, למסחר ולראווה, ואף הועברו למופעי ציד ומשחקי ארנה רומיים (venationes), שבהם הוצגו, נרדפו ולעיתים אף נטרפו או נשחטו בעלי חיים אקזוטיים לעיני הקהל כחלק מתרבות הבידור של התקופה. אפשרות זו מקבלת משנה תוקף נוכח קיומו של האמפיתיאטרון הגדול בקיסריה, אשר שימש בתקופה הרומית למופעי זירה ומשחקים ציבוריים, ורק בתקופות מאוחרות יותר הוסב להיפודרום.

היען היה חלק מן הפאונה המקומית של ארץ ישראל בעת העתיקה. עדויות ארכאוזואולוגיות, ובהן שרידי ביצים שנמצאו לאורך מישור החוף, מצביעות על כך שמדובר במין יציב באזור. סביבת המחיה הפתוחה של מישורי החוף, אזורי החולות והמרחבים החשופים התאימה לאורח חייו, והוא התקיים בנוף המקומי לאורך תקופות ממושכות. גם הופעתו בפסיפס כיסופים שבנגב המערבי תואמת את תפוצתו בעבר, את גבולות תפוצתו הטבעית ואת בית גידולו המדברי.

בכיסופים עצמו מתואר היען נטרף בידי לביאה מניקה ומכונפת, בהתאם לאקוסיסטמה ולשרשרת המזון בטבע. בניגוד לאריה הזכר, הלביאות הן הציידות המרכזיות בלהקה והאחראיות להזנת הגורים ולהקניית דפוסי הציד וההישרדות לדור הבא. משום כך, תיאור הלביאה המניקה עשוי לשקף התבוננות ממשית בהתנהגות בעלי חיים בטבע ובתפקידה המרכזי של הלביאה במעגל החיים המדברי. הכנפיים שנוספו לדמותה הן תוספת אומנותית, שמעצימה כנראה את כוחה ואת מעמדה כטורף־על; שאר הסצנה ריאלית.

יען נטרף בידי לביאה מניקה מכונפת בפסיפס כיסופים מן התקופה הביזנטית
יען מצוי נטרף בידי לביאה מניקה ומכונפת · כיסופים – כנסייה · התקופה הביזנטית

מן המקורות הספרותיים והאומנותיים של העולם הרומי עולה כי ליען היה ערך כלכלי, והוא שימש ליוקרה ולתצוגה. פליניוס תיאר את היען כעוף עצום ממדים, מהיר במיוחד, המשתמש בכנפיו בזמן ריצה. אופיאנוס, מחבר בן התקופה הרומית שכתב ביוונית על ציד ובעלי חיים, אף כתב כי היען מסוגל להשליך אבנים לעבר רודפיו באמצעות רגליו בזמן מנוסה. פליניוס מציין כי ביצי היען שימשו ככלי קיבול וככלים לשתייה, ונוצותיו שימשו לקישוט ולעיטור. לצד זאת מופיעות במקורות תפיסות עממיות של היען כעוף “טיפש” או מבוהל, לרבות האמונה כי הוא מסתיר את ראשו בזמן סכנה.

המקורות והפסיפסים מלמדים כי יענים נלכדו בהיקפים גדולים בצפון אפריקה באמצעות רשתות ציד רחבות. לאחר לכידתם הובלו בסירות ובאוניות אל ערי האימפריה לצורכי מסחר, מופעי ציד ומשחקי ארנה רומיים (venationes). פסיפסים מצפון אפריקה ומסיציליה מתארים סצנות מפורטות של לכידת יענים, קשירתם, הובלתם והעברתם לאוניות, ולעיתים אף את רגעי האימה וההכנעה של העופות בתוך זירות הציד. בין האתרים הבולטים שבהם מופיעים תיאורים אלו נמצאים אוטיקה (Utica), היפו רגיוס (Hippo Regius), קף (Kef), ג'מילה (Djemila), קסבת (Kasbat), מזלטן (Mizdatan) ופיאצה ארמרינה (Piazza Armerina) שבסיציליה. מקורות רומיים שונים אף מרמזים על קיומן של חוות או מתחמי גידול באיטליה שבהם הוחזקו כמויות גדולות של יענים לצורכי מסחר, מופעים וסעודות יוקרה.

המקורות הספרותיים מתארים גם היכרות זואולוגית מפורטת עם היען, ובהם התייחסויות למהירות ריצתו, לשימוש בכנפיו בזמן תנועה ולכוח בעיטותיו.

זוג יענים וסל ביצים ביניהם, פסיפס כנסיית פטרה
יען מצוי, זוג וסל ביצים ביניהם · פטרה – כנסייה · התקופה הביזנטית

בפסיפס כנסיית פטרה מתואר זוג יענים — זכר ונקבה — וביניהם סל מלא ביצים. התיאור מלמד על אחזקת יענים בשבי ועל שימוש בביצים שלהם. פטרה שוכנת באזור תפוצתו הטבעית של היען ובבית גידולו המדברי.

יצוין כי בפסיפס בית הכנסת בחוקוק מתואר היען כחלק ממערכת זוגות בעלי החיים המובלים אל תיבת נוח. הופעתו שם משתלבת היטב עם היותו מין מוכר בפאונה המקומית והאזורית של ארץ ישראל והמזרח הקרוב בעת העתיקה, וככזה הוא מתאים להשתלב בין זוגות בעלי החיים שנבחרו לייצוג הסיפור המקראי. זהו סוג שונה של תיעוד חזותי, בדומה לסצנות מקראיות אחרות כגון עקדת יצחק בבתי הכנסת של בית אלפא וציפורי, והוא משקף שילוב בין מסורת מקראית לבין היכרות עם בעלי חיים מוכרים ובולטים בנוף התקופה.

מכלול העדויות מלמד כי היען נתפס בעולם הרומי והביזנטי הן כחלק מן הפאונה המקומית של אזורי הספר המדבריים והן כעוף אקזוטי בעל ערך כלכלי, מסחרי ותצוגתי.

סדרת העגוראים

פורפיריה כחולה

פורפיריה כחולה, ארמון פסיפס הציפורים קיסריה
פורפיריה כחולה · קיסריה – פסיפס הציפורים · התקופה הביזנטית

הפורפיריה הכחולה, מסדרת העגוראים, היא עוף מים יציב הקשור לבתי גידול לחים, עתירי צמחייה סבוכה של קנים וסוף. בממצא הפסיפסים היא מיוצגת ב־9 מופעים בפריסה ארצית רחבה, בגליל התחתון, בשרון, בשפלת יהודה, בירושלים ובנגב המערבי והמרכזי. 7 מהפסיפסים עיטרו מבנים נוצריים, אחד בית כנסת ואחד מבנה רומי. פריסה זו מעידה על שכיחותה בעבר ועל היכרות ישירה של יוצרי הפסיפסים עם המין. תנאי בית הגידול שלה – אזורי מים רדודים עם צמחייה צפופה – משתקפים היטב בתיאורים, ומלמדים על סביבה רטובה ומגוונת.

הפורפיריה הכחולה ניזונה מקנים וצמחי מים, זרעים ולעיתים גם מבעלי חיים קטנים, והרגלי האכילה שלה משתלבים בסביבת הקנים שבה היא חיה. גודלה היחסי הפך אותה גם למין שניצוד למאכל, וייתכן כי נעשה שימוש גם בנוצותיה הצבעוניות לצורכי קישוט.

תפוצתה הרחבה בממצא הפסיפסים מצביעה על כך שבעבר הייתה נפוצה יותר בנופי ארץ ישראל, אולם עם התייבשות מקורות מים, ייבוש ביצות ונחלים ותפיסת מים בתקופה המודרנית, פחתה והפכה למין נדיר יותר. כיום ניכרת חזרה מסוימת של המין, והוא שב לקנן ולהתקיים כעוף יציב בבתי גידול מתאימים, בעיקר במלחות בדרום הארץ ובאזור ים המלח.

סדרת ציפורי השיר

דרור הבית על ענף קיסוס בפסיפס בית האמידים בלוד
דרור הבית על ענף קיסוס · לוד – בית האמידים · התקופה הרומית המאוחרת

עופות מסדרת ציפורי השיר בפסיפסים מארץ ישראל מיוצגים ברמת זיהוי גבוהה יחסית, ולרוב ניתן להבחין במאפייניהם המאפשרים זיהוי ברמת המין. ציפורי השיר נכללות כאן כעופות יציבים של סביבת האדם, המוכרים מן הנוף המקומי ונוכחים בו לאורך זמן. בין המינים המזוהים הנכללים בקבוצה זו ניתן למנות את הבולבול הממושקף, דרור הבית, הירגזי, השחרור והעורב האפור.

במקביל לייצוגים מדויקים אלה, מופיעות גם דמויות של ציפורי שיר שאינן ניתנות לזיהוי מתחת לרמת הסדרה, לרוב עקב רזולוציה נמוכה של הפסיפס, היעדר תיעוד צילומי איכותי או השתמרות חלקית של הממצא. גם במקרים אלו נשמרת הבחנה ברורה בקבוצת ציפורי השיר, המאופיינת בעופות קטנים, בעלי פרופורציות גוף טיפוסיות ונוכחות יומיומית בסביבת האדם.

ציפורי השיר מעוצבות בפסיפסים בהקשרים מובהקים של סביבת האדם – גנים, חצרות, כרמים וצמחייה תרבותית. הן מתוארות כפרטים בודדים, בתנוחות טבעיות של ישיבה על ענף, ליקוט מזון, עמידה, הליכה או תנועה קלה בין הצמחים. תיאורים אלה משקפים התבוננות ישירה והיכרות של יוצרי הפסיפסים עם מינים נפוצים ויציבים בנוף המקומי, בעיקר בסביבה יישובית.

ציפורי השיר לא בויתו באופן שיטתי, אך שימשו לאורך התקופות – ואף עד ימינו, למרבה הצער ובאופן שאינו חוקי כיום – כמקור מזון וכפריט למסחר. הן ניצודו באמצעים שונים, ובהם כלובים ומקלות דבק, דבר המצביע על ניצולן במסגרת כלכלה מקומית לצד היותן חלק בלתי נפרד מהנוף הטבעי.

השילוב של ציפורים קטנות בתוך צמחייה מעובדת מדגיש את תפיסת המרחב והקומפוזיציה של הפסיפסים כמרקם חי ודינמי, שבו האדם והחי משתלבים זה בזה כחלק מתיאור חיי היום־יום. ציפורי השיר אינן מוצגות בדרך כלל כמרכז הסצנה, אלא כרכיב משלים בתוך תיאור רחב יותר של גן, כרם או מרחב משקי. נוכחותן משמשת אינדיקציה לחיים שוטפים ולסביבה מטופחת, ומדגישה את הממד החי של הנוף המתואר בפסיפסים.

בולבול ממושקף

בולבול ממושקף בפסיפס קפלת יוחנן המטביל, כנסיית העלייה הרוסית בירושלים
בולבול ממושקף · ירושלים – כנסיית העלייה הרוסית – קפלת יוחנן המטביל · התקופה הביזנטית

הבולבול הממושקף הוא ציפור שיר יציבה, מן השכיחות בגנים ובמטעים. הוא מופיע ב־2 פסיפסים: בקפלת יוחנן המטביל בירושלים ובפסיפס היעלים בקיסריה שבשרון, שניהם במבנים נוצריים.

סימני הבולבול בפסיפסים הם המשקף הלבן סביב העין, השת הצהוב וגוני הגוף האפורים־שחורים האופייניים. בפסיפס האיכותי מקפלת יוחנן המטביל נראים כל הסימנים האלה, וגם עמידת הגוף האופיינית.

הבולבול ניזון מפירות, מצוף ומחרקים. בגנים ובמטעים הוא מבקר קבוע בעצי הפרי ואוכל מן הפרי המבשיל. הופעתו בפסיפסים משתלבת בתיאורי הגן והמטע שסביב המבנה.

דרור הבית

דרור בית במדליון גאומטרי, פסיפס בית האמידים בלוד
דרור הבית במדליון גאומטרי · לוד – בית האמידים · התקופה הרומית המאוחרת

דרור הבית הוא ציפור שיר יציבה, הצמודה ליישובי אדם. הוא מופיע בפסיפס אחד בלבד, בבית האמידים הרומי בלוד שבשפלת יהודה.

בלוד מופיעים כמה וכמה דרורים: ברצועת הצומח של הגן, לצד הטווסות וגינת הוורדים, על ענף קיסוס ובתוך מדליון גאומטרי. הזכר מזוהה בכתם השחור על הגרון, בלחי הבהירה ובנוצות כהות מאלה של הנקבה. לנקבה גוונים בהירים יותר, בלי כתם שחור על הגרון.

דרור הבית מקנן בחורים ובסדקים במבנים, ומלקט זרעים ופירורים בחצרות ובשדות. בפסיפס לוד, נוף חצר הבית המטופחת מושך ציפורים אל הפרחים ומשווה לחצר אווירה שמחה וחיונית, כפי שרצו בעלי הבית להציג אותה.

ירגזי

ירגזי על שיח ורדים, פסיפס בית האמידים בלוד
ירגזי על שיח ורדים · לוד – בית האמידים · התקופה הרומית המאוחרת

הירגזי הוא ציפור שיר קטנה ויציבה. הוא מופיע בפסיפס אחד בלבד, בבית האמידים הרומי בלוד שבשפלת יהודה, בגינת הוורדים שברצועת הצומח של הגן. הזיהוי ברמת הסוג.

בפסיפס לוד נראים סימני הירגזי: דגם צהוב על החזה והבטן, דגם שחור בתחתית הבטן, לחי לבנה, מקור קצר וחד, גו אפור וזנב ארוך ודק בגוני אפור־שחור. החלק העליון של הרגל לבן, לכיוון השת. הירגזי עומד על השיח ומנקר מן הפרח.

הירגזי מוכר מן החורש, מן הגנים ומן המטעים. הוא מלקט חרקים על הענפים והעלים, ומקנן בחורים בעצים ובקירות. בלוד הוא חלק מנוף חצר הגן, יחד עם הדרורים והטווסות.

שחרור

שחרור מול כלוב פתוח וריק, פסיפס כנסיית נהרייה, התקופה הביזנטית
שחרור מול כלוב פתוח וריק · נהרייה – כנסייה · התקופה הביזנטית

השחרור הוא ציפור שיר יציבה ממשפחת הקיכליים. הוא מופיע ב־6 פסיפסים, בגולן, בגליל העליון, בשרון, בירושלים ובנגב הצפוני, כולם במבנים נוצריים.

הזכר מזוהה בנוצתו השחורה כולה ובמקור כתום־צהוב, והנקבה חומה ובהירה יותר. בפסיפס היעלים בקיסריה מתוארים זכרים שחורים כהים ונקבות בהירות יותר. לשני הזוויגים טבעת לבנה בולטת סביב העין ורגליים שחורות.

בנהרייה מתוארת נקבת שחרור, בעלת בטן בהירה ומנוקדת, מול כלוב פתוח וריק, כחלק מסצנת ציד הציפורים במקלות דבק. בהקשר הזה היא אחת הציפורים שניצודו.

השחרור חי בחורש, בגנים ובמטעים, ומלקט תולעים, חרקים ופירות על הקרקע ובין הענפים.

עורב אפור

עורב אפור מול כלוב פתוח וריק, פסיפס כנסיית נהרייה, התקופה הביזנטית
עורב אפור מול כלוב פתוח וריק · נהרייה – כנסייה · התקופה הביזנטית

העורב האפור הוא ציפור שיר גדולה ממשפחת העורביים, יציב ושכיח בסביבת האדם. הוא מופיע ב־3 פסיפסים, בגליל העליון, בגליל התחתון ובשומרון, כולם במבנים נוצריים.

העורב האפור מזוהה בגופו האפור, בראש, בכנפיים ובזנב השחורים, במקור החזק, השחור והגדול יחסית, ובעמידה האופיינית לו. זהו מין אופייני לעצמו, שקל לזהותו גם בפסיפס באיכות נמוכה. בנהרייה הוא מתואר בצורה המדויקת ביותר, לעומת הפסיפסים האחרים שעשויים באיכות נמוכה יותר.

בנהרייה העורב מתואר מול כלוב פתוח וריק, בסצנת ציד הציפורים. העורב האפור ניזון כמעט מכל דבר, ובשדות ובמטעים הוא פוגע ביבול, ולכן היו לציידים ולחקלאים סיבות ללכוד אותו.

סדרת התרנגולאים

עופות מסדרת התרנגולאים הנכללים בפרק זה כוללים את חוגלת הסלעים, הפרנקולין השחור והקורא המדברי, כעופות יציבים, ניצודים לצורכי מאכל הבשר והביצים. תרנגולאים נוספים שעוצבו בפסיפסים, תרנגול הבית והפסיון אינם נכללים כאן, מאחר שהם מינים מבויתים ואקזוטיים שאינם חלק מן הפאונה המקומית, ונדונים במסגרת פרק הביות, והשליו הנודד, הוא עוף נודד, ואינו נכלל בקבוצת העופות היציבים, ועל כן נדון בפרק העופות הנודדים.

התרנגולאים מדגימים הבחנה אקולוגית מרחבית בממצא הפסיפסים: חוגלת הסלעים מאופיינת בטווח תפוצה רחב, הכולל אזורים צפוניים, את מרכז הארץ ואף את אזורי ספר המדבר; הפרנקולין השחור מופיע בשרון ובגליל העליון; והקורא המדברי תחום לאזור הנגב המערבי. דפוס זה מצביע על התאמה בין ייצוגי העופות בפסיפסים לבין בתי הגידול הטבעיים שלהם, ומעיד על היכרותם של פטרוני המבנים ויוצרי הפסיפסים עם הפאונה המקומית ועל הבחנה בין אזורים ים־תיכוניים למדבריים, כמו גם על שימוש בפאונה המקומית לצורכי האדם. הופעת השליו באתר מדברי תואמת את דפוסי נדידתו, אך הוצאתו מקבוצת היציבים מחדדת את ההבחנה בין מיון סיסטמטי למיון תפקודי.

חוגלת סלעים

חוגלה עם אפרוחים בפסיפס פנים וילה בלוד
חוגלת סלעים עם אפרוחים · לוד – בית האמידים · התקופה הרומית המאוחרת

חוגלת סלעים היא מין יציב בעל תפוצה רחבה, ואינה מוגבלת לאזור גאוגרפי מסוים. היא מופיעה הן בצפון הארץ, במרכזה והן בדרומה, כולל אזורי ספר מדבר וצפון הנגב, אך אינה מאפיינת את המדבר הצחיח ביותר. בממצא הפסיפסים היא מיוצגת בפריסה ארצית רחבה ובתדירות גבוהה במיוחד, עם 25 הופעות, והיא מדורגת במקום השני בשכיחות לאחר הטווס. תפוצתה משתרעת בגולן, בגליל העליון והתחתון, בכרמל, בשומרון, בבקעת הירדן, בשפלת יהודה, בירושלים, בהר חברון, במדבר יהודה ובנגב הצפוני והמערבי, ועיקר ההופעות בגליל התחתון ובשפלת יהודה. 21 מהפסיפסים עיטרו מבנים נוצריים, 3 מבנים רומיים ואחד בית כנסת. נתון זה מדגיש את מרכזיותה בנוף המקומי, את זיקתה לאדם ואת חשיבותה כמין ניצוד למאכל וכמקור לאיסוף ביצים.

כאשר בוחנים את שכיחותה היחסית מתוך כלל אתרי פסיפסי העופות בכל מגזר, מתברר כי היא מופיעה בכ־43.8% מן האתרים הנוצריים, לעומת כ־12.5% בלבד מן האתרים היהודיים. המשמעות הסמלית שמייחסים לחוגלה בספרות המחקר נשענת על הפיזיולוגוס. לפיו, חוגלה שאין לה ביצים שודדת את קיני חבריה, דוגרת על הביצים ומגדלת את האפרוחים, וכשהם גדלים הם חוזרים להוריהם ועוזבים אותה (בודנהיימר תשט"ז, עמ' 114). אמברוסיוס חוזר על הסיפור (הקסאמרון ו, ג, 13). הסיפור קשור לירמיהו יז, יא, "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד", שבתרגום השבעים נכתב בו πέρδιξ, חוגלה. בטבע החוגלה מקננת על הקרקע בקן משלה, הנקבה דוגרת על ביציה, והאפרוחים נשארים עם הוריהם בלהקה משפחתית עד החורף. הפרט הריאלי היחיד בפרק החוגלה בפיזיולוגוס הוא השימוש בחוגלה כעוף פיתיון, שקריאתה מושכת חוגלות אחרות אל הפח. סיפור שאין לו בסיס בטבע עובר אפוא במחקר מחוקר לחוקר, בלי בדיקה במקור ובלי בדיקה בטבע. הנתונים מארץ ישראל מראים תמונה אחרת: החוגלה מופיעה בפסיפסים רבים, בזוגות ובמשפחות, בסצנות גנים, בשריגי גפנים ובמדליונים, בכלובים ובמערכי ציד. היא מתוארת כעוף שחיו לצדו, צדו אותו וגידלו אותו לבשר ולביצים.

בספרות היוונית־רומית מתוארת החוגלה בעיקר כעוף ציד ומאכל. סטרבו מזכיר חוגלות בין מתנות היוקרה שהובאו לאוגוסטוס, ופליניוס מתאר את גידולן ואת השימוש בהן לקרבות. אריסטו מתאר ציד בעזרת חוגלת פיתיון: כשהפיתיון זכר, זכר הבר מתקדם לתקוף אותו ונלכד ברשת (תולדות בעלי החיים ט, 8, 614a). אליאנוס מתאר חוגלה מאולפת שקוראת לזכר בר ומושכת אותו אל לולאה (על טבע בעלי החיים ד, 16). בן סירא, מקור ארץ־ישראלי, משווה את לב הגאה לחוגלת פיתיון בסל (יא, ל, בנוסח היווני). בפסיפס לוח שנה מקרתגו, שאבד כיום, הוצגה חוגלת פיתיון בכלוב לצד דמות שסימלה את חודש יולי, כנראה כרמז לעונת הציד.

חוגלת הסלעים לא בויתה, אך היא מוחזקת בשבי ומתרבה בו היטב, וענף הלכידה והגידול שלה נמשך עד היום. כך למשל בספרד פועלות כיום מאות חוות לגידול חוגלה אדומה (Alectoris rufa), בת סוגה של חוגלת הסלעים, ובהן מגדלים מדי שנה יותר משלושה מיליון חוגלות לשחרור בשטחי ציד. זוגות הרבייה מוחזקים בכלובים, ורוב החוות מוכרות גם זכרים המשמשים חוגלות פיתיון בציד המסורתי (González-Redondo et al. 2010). הפסיפסים מתעדים את השלבים השונים. בציפורי – אגורה (גרזן כפול), שרועה חוגלה שרגליה קשורות בחוט שחור: עוף חי לאחר לכידה. התיאור מתאים להובלה, למכירה או להכנה במטבח לשחיטה ולבישול, כמו בסצנות הקסניה מצפון אפריקה ומאיטליה. בירושלים – קפלת קבורה ארמנית, חוגלה בתוך כלוב עץ. באלומה – כנסייה, חוגלה בתוך כלוב נצרים. היא מזוהה לפי מבנה הגוף, הצבעוניות והגודל היחסי. בציפורי – בית חג הנילוס, החוגלות שברצועת העופות, לצד הפסיונים והיונים, הן קבוצה של עופות שהוחזקו בשבי. בנהרייה – כנסייה, זוג חוגלות במדליון אחד בסטרה הדרומית, זכר ונקבה. הזוג מלמד על ריבוי בשבי של חוגלות שניצודו. נראה שחוגלות כאלה שימשו גם כעופות פיתיון, כדי להמשיך את גרעין הרבייה ולצוד חוגלות בר במקביל ללול. מקבילה קרובה מחוץ לארץ ישראל נמצאת בכנסיית פטרה: זוג חוגלות וחוגלה בכלוב עץ פתוח.

בחוגלת הסלעים כמעט אין הבדל חזותי בין הזוויגים. הזכר מעט גדול יותר ובעל דורבן ברגליו. בפסיפסים שבהם התיאור מדויק, הדורבן מאפשר לקבוע את הזוויג. בנהרייה החוגלה הימנית היא זכר עם דורבן בשתי הרגליים, והשנייה נקבה בלי דורבן. בציפורי – בית חג הנילוס הימנית זכר עם דורבן והשמאלית נקבה. בבאר שמע מתוארים דורבנים. בחלת' אל פולה אין דורבן, והזכר מזוהה בגופו הגדול ובראשו הגדול.

במבנים היהודיים החוגלה כמעט אינה מופיעה. היא מתוארת רק בבית אלפא: 1 מתוך 8 אתרי פסיפס יהודיים עם עופות, לעומת 21 מתוך 48 אתרי פסיפס נוצריים. במבנים היהודיים מופיעים עופות אחרים שידועים כניצודים או כמוחזקים למאכל: תרנגול הבית, פסיון מצוי, שליו נודד, קטה חדת זנב, קורא מדברי ויונים. ייתכן שהחוגלה לא הייתה בין העופות שהקהילות היהודיות בארץ ישראל צדו, גידלו ואכלו בתקופה זו. אפשר גם שאכלו אותה, אבל לא תיארו אותה. זו השערה בלבד, משתי סיבות. מספר האתרים היהודיים קטן. ובתלמוד הבבלי (יומא עה, ב) השיכלי נמנה כמובחר מבין ארבעה מיני השליו, ופליקס מזהה אותו ככל הנראה עם החוגלה. מסורת של אכילת חוגלות מתועדת בקהילות ישראל בעת החדשה, וגם היא לא מלמדת על מנהג יהודי ארץ ישראל בתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית.

החוגלות מתוארות בפסיפסים כעופות בגודל בינוני, עגלגלים ובעלי צבעוניות תואמת לצבעוניות במציאות. תפוצתה הרחבה של החוגלה בפסיפסי ארץ ישראל, לצד תיאורי הגידול והשימושים המשתקפים בספרות התקופה, מלמדים כי הייתה עוף מוכר, ניצוד ומוערך מבחינה קולינרית וכלכלית. כך שימשו רצפות הפסיפס מדיום חזותי לשיקוף התרבות, הכלכלה, חיי היום־יום ותפיסות העולם של בעלי המבנים והחברה שבה פעלו.

פרנקולין שחור

פרנקולין שחור בארמון פסיפס הציפורים קיסריה
פרנקולין שחור · קיסריה – פסיפס הציפורים · התקופה הביזנטית

הפרנקולין השחור מופיע ב־2 פסיפסים: בארמון פסיפס הציפורים בקיסריה שבשרון ובכנסיית נהרייה שבגליל העליון, שניהם מבנים נוצריים. הפרנקולין הוא עוף קרקע גדול, יציב וניצוד למאכל ולביצים. תפוצתו מאפיינת את צפון הארץ ואת האזורים הלחים יותר, והוא היה מצוי יותר בעבר, אך לא הגיע לשכיחות הארצית הרחבה של החוגלה. שני המופעים הייחודיים של הפרנקולין ממשיכים את הקו העולה מן המחקר, שלפיו האיורים בפסיפסים משקפים פאונה ופלורה מקומית. הם מלמדים על ריאליה מקומית: הפרנקולין עוצב בעיצוב מקומי, מתוך כוונה להציג את היכולות הכלכליות של בעלי המבנים ואת גאוותם. בקיסריה הוא משתלב במכלול של עופות ניצודים, ואולי גם כאלה שהוחזקו בשבי, לצד יענים, שקנאים, יאוריות מצריות ועוד, בחווה רחבת היקף.

קורא מדברי

נקבות קורא מדברי בפסיפס בית הכנסת מעון נירים
קורא מדברי, שתי נקבות · מעון-נירים – בית כנסת · התקופה הביזנטית

הקורא המדברי הוא מין יציב המאפיין אזורי מדבר מובהקים. בממצא הפסיפסים הוא מופיע ב־2 פסיפסים מהנגב המערבי: בבית הכנסת במעון־נירים ובכנסיית שלאל. תפוצה זו משקפת זיקה ברורה לבתי גידול חמים ויבשים. אף שהחלק הדרומי של פסיפס מעון־נירים לא שרד, נראה, לפי סידור העופות בחלקים שהשתמרו, ששני זכרים עוצבו מול הנקבות. תצוגה זו מעידה ככל הנראה על לכידה ואף על ניסיונות גידול בשבי לצורכי מאכל הבשר והביצים, ומשקפת שליטה בטבע הסובב. הופעתו הממוקדת של הקורא המדברי גם מחדדת את ההבנה המחקרית בדבר הלימה והתאמה אזורית של התיאורים בפסיפסים, שמשקפת היכרות עם הפאונה המקומית של אזורי המדבר, וכן את הרצון להציג הישגים ושפע מקומיים.

סיכום – עופות יציבים בפסיפסים והקשר לאדם

הפרק מציג מסגרת אקולוגית־תפקודית לניתוח עופות בפסיפסים מארץ ישראל, המבוססת על הקטגוריה עופות יציבים – מינים המלווים את סביבת האדם באופן קבוע במרחב היישובי והחקלאי. במסגרת זו נבחנו יחד מינים מסדרות שונות – יונאים, ציפורי שיר ותרנגולאים, לצד דוכיפת, פורפיריה כחולה ויען מצוי – על בסיס שכיחותם, זיקתם לאדם ותפקודם בנוף.

בממצא הפסיפסים בולטות במיוחד חוגלת הסלעים ויונת הסלעים, המופיעות בתדירות גבוהה ובכל הארץ, ומינים אחרים מופיעים בתדירות נמוכה יותר. השכיחות תואמת את המציאות האקולוגית של סביבת האדם. ריבוי ההופעות של החוגלה ותפוצתה הרחבה מראים את מרכזיותה בנוף. החוגלות והיונאים הוחזקו בשבי ונוצלו לבשר, לביצים וללשלשת. ציפורי השיר מופיעות בגנים ובכרמים, וגם כמינים שניצודו למאכל.

לצד מינים אלו יש לציין גם עופות יציבים נוספים המופיעים בממצא, ובהם דרור הבית, צוצלת, עורב אפור ומיני עופות שיר נוספים, המלווים את סביבת האדם ומהווים חלק בלתי נפרד מן המרחב היישובי. מינים אלו אינם תמיד בולטים בפסיפסים, אך עצם הופעתם מחזקת את התמונה של נוף חי, מוכר ויומיומי, בדרך כלל בקרבת משכנות אדם.

הדוכיפת והפורפיריה הכחולה מוסיפות רובד נוסף להבנת הקטגוריה. הדוכיפת, עוף קרקע בולט בצבעיו ובמבנהו, מופיע בסביבות יישוביות וחקלאיות, וניזון מחרקים המצויים בקרקע מעובדת ובשטחים פתוחים. הופעתו בפסיפסים משקפת היכרות עם עוף שכיח בנוף האדם, בעל נראות ייחודית שקל לזהותו. הפורפיריה הכחולה, לעומת זאת, קשורה לבתי גידול לחים – ביצות, בריכות ומקווי מים רדודים – אך גם היא מופיעה כמרכיב יציב במרחב, בעיקר באזורים עשירים במים. גודלה היחסי ונוכחותה הבולטת בין צמחיית המים הפכו אותה לדמות ניכרת בנוף, והיא משתלבת היטב במכלול העופות המתוארים בפסיפסים, המשלבים בין מרחבים יבשתיים ולחים כאחד.

היען המצוי, הגדול בעופות, היה מין יציב באזור, ובשרו, נוצותיו וביציו נוצלו לצורכי האדם.

מבחינה קומפוזיציונית, העופות היציבים משולבים בפסיפסים כמרכיבים של הנוף בסביבת האתר: הם מופיעים כפרטים בודדים, בזוגות או כמשפחה, בתיאורים של גנים, כרמים ומרחב משקי. שילוב זה יוצר מרקם חזותי רציף שבו עולם החי נטמע בתיאור חיי היום־יום.

מן הממצאים עולה כי יוצרי הפסיפסים פעלו מתוך היכרות ישירה עם סביבת אתרי הפסיפסים, ופטרוני המבנים בחרו לייצג מינים יציבים, שכיחים ורלוונטיים לחיי הקהילה המקומית. ההלימה בין שכיחות המינים בממצא לבין תפוצתם הטבעית ובתי הגידול מחזקת את ההבנה המחקרית כי מדובר בייצוג ריאליסטי של העופות, המעוגן במציאות האקולוגית של ארץ ישראל בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית.

מקורות עיקריים

מקורות קדומים

  • אופיאנוס, על הציד (Cynegetica).
  • אליאנוס, על טבע בעלי החיים ד, 16.
  • אריסטו, תולדות בעלי החיים ט, 8, 614a.
  • בן סירא יא, ל (בנוסח היווני).
  • התלמוד הבבלי, יומא עה, ב.
  • וארו, על החקלאות.
  • מרטיאליס, אפיגרמות.
  • סטרבו, גאוגרפיה.
  • פיזיולוגוס.
  • פליניוס הזקן, תולדות הטבע.
  • קולומלה, על החקלאות.

מחקר מודרני

  • Feliks, J. Partridge. Encyclopaedia Judaica, s.v.
  • González-Redondo, P., Delgado-Pertíñez, M., Toribio, S., Ruiz, F. A., Mena, Y., Caravaca, F. P. and Castel, J. M. 2010. Characterisation and typification of the red-legged partridge (Alectoris rufa) game farms in Spain. Spanish Journal of Agricultural Research 8: 624–633.

האנציקלופדיה בהליך כתיבה, מחקר ועדכונים שוטפים · עדכון אחרון: