עופות בהקשר נילוטי בפסיפסים

בעמוד זה

עופות וציפורים המופיעים בפסיפסים בהקשר נילוטי מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית בארץ ישראל מוצגים במגוון של מינים, שמרביתם הם עופות מים מובהקים. חלקם אמנם גם שייכים לפאונה של ארץ ישראל, אך בפסיפסים מארץ ישראל הם מתוארים רק בהקשר נילוטי. השיוך לפרק נקבע לפי הקשר האיור בפסיפס: נכללים בו המינים שבפסיפסי ארץ ישראל מתוארים רק בתוך סצנות נילוטיות. הקבוצה הטרוגנית מבחינה זואולוגית ואקולוגית, והמסגרת הסצנוגרפית האחידה מאפשרת לדון בה כקבוצה אחת.

מאפייני הסצנה הנילוטית והקשרים עם מצרים מוצגים בעמוד הקשרים עם מצרים וארץ הנילוס.

קבוצת העופות שמתוארת רק בהקשר נילוטי בפסיפסים מונה 8 מינים: ביצנית, ברנטה אדומת חזה, חוגלה ברברית, חופית, עגור כתר שחור, צולל חלודי, קורמורן גדול ושרשיר מצוי. הם משולבים בסצנות של סביבה מימית עשירה, עם צמחי לוטוס, דגים, תנינים, נחשי מים והיפופוטמים, ולעיתים גם עם דמויות אדם ועם דמות האל נילוס.

לצד קבוצה זו מתוארים בהקשר נילוטי גם מינים המופיעים בפסיפסים אחרים בנוף מקומי: חסידה לבנה, ברווזים, צוצלת, פלמינגו גדול, יאורית מצרית, אנפה ארגמנית, אנפה אפורה, ברכייה, סייפן, עגור אפור וטווס הודי. מינים אלה נדונים בפרקים של תפוצתם העיקרית. הופעתם בשני ההקשרים מלמדת על היכרות האומנים ופטרוני המבנים עם המינים ועם בתי הגידול שלהם, ועל בחירה מודעת של הקשר האיור.

האלמנט הצמחי המרכזי בסצנות הנילוטיות הוא הלוטוס הקדוש (Nelumbo nucifera), המופיע בשלבי התפתחותו השונים: ניצנים, פרחים פתוחים ומצע פרח מעובה דמוי גביע הנושא אגוזיות. סביבו משולבים העופות, הדגים, בעלי החיים וצמחי המים האחרים. הופעתו החוזרת מגדירה את הסצנה כנילוטית ומבדילה אותה מתיאורי נוף מקומי.

כתוביות כגון "מצרים" ו"אלכסנדריה" מסמנות לצופה שהפנל המסוים מתאר את נופי הנילוס ומצרים, בניגוד לשאר הפנלים בפסיפס, המתארים ריאליה מקומית. פסיפסים שבהם חדר שלם מוקדש לנוף נילוטי מעטים, ובארץ ישראל הם מצויים רק בטבחה ובציפורי. בפסיפס הנילוס הגדול מפלסטרינה שבאיטליה משולבות כתובות זיהוי לבעלי החיים ולמקומות, והפסיפס כולו הוא אנציקלופדיה חזותית של מינים לטובת הצופים: העשרה, לימוד וגאווה על החזרה ממסע. נראה שהמסע נמשך כמה שנים, ואומני הציורים השתתפו בו. כך נוצר אחד הפסיפסים המשובחים ביותר שקיימים, לצד פסיפס אלכסנדר מוקדון מפומפיי. שני הפסיפסים מתארים מציאות, ותפקידם תיעוד.

הסצנות הנילוטיות מתעדות נוף שאינו חלק מסביבתם היומיומית של הצופים. הן משקפות מסעות לארץ הנילוס לצורכי מסחר, קשרים חברתיים ופוליטיים, צרכים דתיים וציד, שאפיינו את האליטות בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית.

מקורות רומיים מתארים מסעות במעלה הנילוס. פליניוס הזקן, המביא את דיווחי המשלחת שנשלחה בימי נירון, כותב שבסביבת מרואה מתחילים עשב ירוק יותר וחורש, ושנראו שם עקבות של קרנפים ופילים (תולדות הטבע 6.184–185). מרואה שכנה כ־200 ק"מ צפונית לאזור מפגש הנילוס הלבן והכחול, שבו שוכנת היום חרטום ושם מתחילות הסוואנות. תיעוד של נופי הסוואנה עצמם מצוי בפסיפס לוד.

הנילומטר, מתקן מדידת גובה הנילוס, מופיע בכמה מן הפסיפסים הנילוטיים. הנילומטר של אלכסנדריה שכן ממזרח למתחם הרומי של הסרפאום. מדידת הנילוס הייתה קשורה לפולחן סרפיס: אמת המדידה נשמרה במקדש, וקונסטנטינוס הורה להעבירה לכנסייה (סוקרטס סכולסטיקוס, תולדות הכנסייה 1.18). הסרפאום נחרב בשנים 391–392. בפסיפס בית חג הנילוס בציפורי מתואר הנילומטר של אלכסנדריה, שעל גבעת הסרפאום.

בפסיפס בית חג הנילוס בציפורי, ברצועת העופות שבחלקו העליון, שני פסיונים זכרים אוחזים במקורם את עטרת הוורדים סביב הכתובת. משני צדיהם עומד זוג חוגלות הרלדי, הימנית זכר בעל דורבן והשמאלית נקבה, וחוגלות נוספות מנקרות בקרקע ובפרחי הוורדים. לידן שתי יונים, וביניהן נראה זנבו של פסיון נוסף. הפסיונים, החוגלות והיונים הם קבוצה של עופות שהוחזקו בשבי, והם נדונים בפרקי תפוצתם.

בפסיפס כנסיית הלחם והדגים בעין שבע–טבחה מתואר ריכוז גדול במיוחד של עופות, בשטיח נילוטי רחב ידיים הכולל גם נילומטר.

צפון הכנרת שוכן בשקע הבקע, כ־200 מטר מתחת לפני הים. האקלים החם, המעיינות, דלתת הירדן העליון בבקעת בית ציידא (הבטיחה) ובקעת גינוסר יוצרים יחד מרחב של ביצות, צמחי מים ודגה עשירה. במרחב הזה חיים מינים חובבי חום ומינים ממוצא אפריקני. בצומח בולטים השיזף המצוי שמוצאו סודני וגומא הפפירוס, ובדגה אמנון הגליל (המושט) והשפמנון המצוי. אופיים של הנופים האלה קרוב לנופי הנילוס, ובני התקופה עמדו על הדמיון. יוסף בן מתתיהו מוסר שיש שסברו כי מעיין כפר נחום הוא פלג מן הנילוס, משום שגדל בו הקורקינוס, הדג שגדל גם באגם שליד אלכסנדריה (מלחמת היהודים ג, י, ח).

מעיינות טבחה (עין שבע) שימשו בעת העתיקה להשקיה. ממזרח לכנסייה נבנה בתקופה הרומית מגדל מים חלול מבזלת מעל מעיין איוב. המגדל העלה את מפלס מי המעיין לגובה תעלת השקיה שהובילה מערבה לבקעת גינוסר, ובתוכו הותקנה מערכת שנתות למדידת גובה המים. ייתכן שמפעל הרמת המים נבנה בהשראת מפעלי המים והנילומטרים של מצרים, שבוני המקום הכירו מקרוב.

בפסיפס הכנסייה מתואר נילומטר החקוק בשנתות ובאותיות יווניות, בדומה לנילומטר בבית חג הנילוס בציפורי. נראה שהאומנים חיברו כאן שתי תובנות: את היכרותם הישירה עם הנילומטרים של מצרים, ואת מערכת המים המקומית. הרעיון שרווח בתקופה, שהכנרת קשורה לנילוס, אפשר להם להשוות את צפון הכנרת למערכת האדירה של הנילוס. משום כך לא טרחו לציין בכתב "אלכסנדריה" או "מצרים", כפי שנעשה בציפורי, בבית ליאונטיס ובחדיד (חדיתא), ומשום כך הפסיפס גדול וכולו נילוטי.

האומנים ירדו למצרים, לדלתת הנילוס ולאלכסנדריה, צפו שם בציפורים ועיצבו אותן בפסיפסים בעיצוב מקורי. עגור הכתר מעלה שתי אפשרויות: האומנים עלו במעלה הנילוס וצפו בעגורים בטבע, או ראו אותם בשבי במצרים התחתונה.

הפסיפסים הנילוטיים הם ביטוי חזותי לזיכרון של מסע. האומנים העבירו לקהילה המקומית התרשמות, ידע וחוויה מעולם רחוק, והציגו בפניה את הישגיהם של פטרוני המבנים.

ביצנית

ביצנית על בית קיבול של לוטוס, פסיפס עין שבע – טבחה – כנסייה
ביצנית ולוטוס · עין שבע – טבחה – כנסייה · התקופה הביזנטית

ביצנית מתוארת בפסיפס אחד, בשטיח הנילוטי של כנסיית הלחם והדגים בעין שבע–טבחה שבגליל התחתון, בזיהוי ברמת הסוג. הביצנית היא עוף מים קטן ועדין מן החופמאים, עם רגליים דקות, מקור צר ומוארך וגוף קטן בתנוחת עמידה אופיינית. הביצניות פעילות בשולי מקווי מים, בביצות ובגדות רדודות. הן מהלכות בין הצמחייה ומלקטות חרקים, חסרי חוליות ובעלי חיים זעירים מן הבוץ והמים הרדודים.

בטבחה מתוארות ביצניות יושבות בתנוחה מכווצת מעט, האופיינית לסוג, וביצנית נוספת עומדת על מצע פרח מעובה דמוי גביע של לוטוס קדוש. העופות משולבים בין גבעולי הלוטוס, הניצנים ומצעי הפרח הנושאים אגוזיות, בתוך צמחיית מים צפופה.

הביצניות הן חלק ממערך רחב של עופות נילוטיים נוספים, צמחי מים ועולם ביצתי עשיר לאורך השטיח. האומנים הקפידו על הפרטים האופייניים לעופות מים קטנים ולבתי גידולם.

ברנטה אדומת חזה

ברנטה אדומת חזה בין צמחי לוטוס, פסיפס עין שבע – טבחה – כנסייה
ברנטה אדומת חזה ולוטוס · עין שבע – טבחה – כנסייה · התקופה הביזנטית

חוגלה ברברית

חוגלה ברברית ולוטוס, פסיפס מדרס – כנסייה
חוגלה ברברית ולוטוס · מדרס – כנסייה · התקופה הביזנטית

חופית

חופית עומדת על לוטוס, פסיפס אמאוס – וילה
חופית ולוטוס · אמאוס – וילה · התקופה הרומית המאוחרת

עגור כתר שחור

עגור כתר מול פתן מצרי, לוטוס, פסיפס עין שבע – טבחה – כנסייה
עגור כתר ופתן מצרי · עין שבע – טבחה – כנסייה · התקופה הביזנטית

עגור כתר שחור (Balearica pavonina) מתואר בפסיפס אחד, בשטיח הנילוטי של כנסיית הלחם והדגים בעין שבע–טבחה שבגליל התחתון. זהו אחד העופות האפריקניים המרשימים בפסיפסי ארץ ישראל, והוא אינו חלק מן הפאונה של הארץ.

הזיהוי נשען על מבנה הגוף הגדול האופייני לעגורים, הרגליים הארוכות, הצוואר המוארך והציצית הזהובה הפרושה ככתר על הראש. האומנים עיצבו בפירוט את סימני הזיהוי: ציצית זהובה מפותחת, כתם לבן גדול בצד הראש, גוון אדמדם במצח ולאורך הצוואר, צוואר ארוך בקימור דמוי S, וגוון בהיר לאורך הצוואר והחזה. הכנפיים מעוצבות בחלק עליון כהה בגווני אפור־שחור ובחלק תחתון בהיר יותר, וקצה הזנב מעובה בגווני שחור־אדמדם. גם הפרופורציות, אורך הרגליים ותנוחת העמידה הזקופה תואמים את עגור הכתר.

העגור ניצב מול פתן מצרי, שגופו מלופף בתוך גביע של לוטוס קדוש וראשו מזדקר מולו. תנוחת העגור, כיוון גופו וקרבתו לנחש מתארים רגע של עימות לפני טריפה. עגורי הכתר ניזונים מפרוקי־רגליים, רכיכות, דו־חיים וזוחלים קטנים ובינוניים, וגם מזרעים ומחומר צמחי. כמו עופות ביצה גדולים אחרים הם מתמודדים גם עם נחשים, ובהם נחשים ארסיים קטנים ובינוניים: הם מכים במקור במהירות, קופצים לאחור, דורכים על הטרף ובולעים אותו שלם או בחלקים. גודל הנחש בפסיפס תואם עימות כזה.

עגור כתר מול נמייה מאולפת, פסיפס עין שבע – טבחה – כנסייה
עגור כתר ונמייה · עין שבע – טבחה – כנסייה · התקופה הביזנטית

בסצנה נוספת בטבחה ניצב עגור כתר מול נמייה מאולפת, העונדת קולר אדום על צווארה. זהו תיאור מקורי וייחודי, ריאליסטי מאוד. נמיות מאולפות מתוארות בארבעה פסיפסים מארץ ישראל: בירושלים, בבאר שמע, בשדה נחום ובטבחה (גורזלצני ורוזן 2020). נמייה שגודלה מגיל צעיר מתרגלת לאדם, ומן העת העתיקה החזיקו נמיות לציד נחשים. במצרים העריכו את הנמייה כטורפת נחשים וכאוכלת ביצי תנינים. בבאר שמע ובשדה נחום עונדת הנמייה קולר ועומדת בעמידת קרב, כנראה מול נחש, ובירושלים היא רתומה ברתמה.

עגור כתר שחור (Balearica pavonina) בתעופה
עגור כתר שחור בתעופה · צילום: Steve Garvie, CC BY-SA 2.0, ויקישיתוף

עגור הכתר קשור לבתי גידול לחים: ביצות, שולי אגמים, אזורי הצפה ועשבוניות לחות. עגור הכתר השחור חי ברצועת הסאהל, מסנגל ועד אתיופיה, והאוכלוסייה הגדולה שלו נמצאת בביצות הסוּד שבנילוס העליון, בדרום סודן, ובמערב אתיופיה.

הופעת עגור הכתר בטבחה מעלה שתי אפשרויות: האומנים עלו במעלה הנילוס וצפו בעגורים בבתי הגידול שלהם, או ראו אותם בשבי במצרים התחתונה. העגור, הפתן והלוטוס מתוארים יחד כחלק ממארג אחד של נופי המים של הנילוס, ודיוק התיאור מעיד על התבוננות ישירה בעופות חיים.

צולל חלודי

צולל חלודי ולוטוס, פסיפס מדרס – כנסייה
צולל חלודי ולוטוס · מדרס – כנסייה · התקופה הביזנטית

קורמורן גדול

קורמורן גדול, נוף נילוטי, פסיפס עין שבע – טבחה – כנסייה
קורמורן גדול · עין שבע – טבחה – כנסייה · התקופה הביזנטית

שרשיר מצוי

שרשיר מצוי על גביע לוטוס, פסיפס ציפורי – בית חג הנילוס
שרשיר מצוי ולוטוס · ציפורי – בית חג הנילוס · התקופה הביזנטית

שרשיר מצוי מתואר בפסיפס אחד, בבית חג הנילוס בציפורי שבגליל התחתון, ושם כל הברווזים הם שרשירים. שלושה שרשירים מתוארים בו: אחד בידי נער האמות, המוגש לאל נילוס; אחד יושב על לוטוס בערוץ הפלוסי; ואחד על לוטוס בזרם הנילוס הראשי.

האנציקלופדיה בהליך כתיבה, מחקר ועדכונים שוטפים · עדכון אחרון: