ביות עופות לתועלת האדם בפסיפסים

בעמוד זה

בפסיפסי התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית בארץ ישראל תועדו 8 מיני עופות ששימשו לביות, לגידול בשבי ולמגוון צרכים חקלאיים, כלכליים וחברתיים. מינים אלה הם: אווז הבית; דררה אלכסנדרונית; דררת קרמר; טווס הודי; יאורית מצרית; פניניית הקסדה; פסיון מצוי; תרנגול הבית. לצד עופות אלה מופיעים בפסיפסים גם עופות דורסי־יום שאולפו לציד במסגרת מקצוע הבזיירות היוקרתי, אך בשל אופייה הייחודי של אומנות זו הם נידונים בנפרד בפרק ייעודי.

תיאורי העופות בפסיפסים משלימים את הידע מן המקורות הכתובים בני התקופה, העוסקים בהיבטים של הלכות יהודיות, מסחר, יבוא וניהול משק חקלאי, ומספקים עדות חזותית ישירה למיני העופות, לאופן גידולם ולשימושים שנעשו בהם. בדומה לתיאורי הצומח והחקלאות, גם תיאורי העופות משקפים את הדאגה המתמדת לאספקת תוצרת מן החי ואת היכולת לנהל משק יצרני, מגוון ומאורגן.

ראשית ביות העופות קשורה לצרכים פונקציונליים בסיסיים של האדם – אספקת מזון, בשר וביצים. בהתאם לכך, מיני העופות המתועדים בפסיפסים שימשו למאכל, ואגב גידולם נעשה שימוש גם בנוצותיהם לקישוט ולנוי, בעורם ובלשלשתם לזיבול השדות. מינים גדולים ויפים במיוחד, כגון הטווס והפסיון, שימשו כמאכל תאווה לבעלי אמצעים בלבד, והחזקתם העידה על עושר ויוקרה: גן נוי ולולים לבשר איכותי. תוכיי הדררה שימשו לשעשועים ולבידור, הוחזקו כחיות מחמד בחצרות האצולה, אולפו לחיקוי דיבור וקולות אנושיים ונחשבו לעופות אהובים ויקרי ערך. לעיתים הוגשו אף למאכל משובח, ולעיתים שימשו גם להאבסת טורפים שהוחזקו בשבי. האווז גודל בשבי ואולף גם לצורכי שמירה.

הפסיפסים מתעדים באופן ישיר את היבטי הביות והגידול בשבי. הצגת עופות בזוגות – יונים, טווסים, פניניות ופסיונים – משקפת את רבייתם בשבי, את ביותם ואת התנובה החקלאית. תיאורי ביצים, כגון סל ביצי פניניות, מעידים על איסוף תוצרת, וקינון יונים בתוך אמפורות משקף מתקני קינון שהוכנו במיוחד לגידול היונים. העופות משולבים לצד גידולים צמחיים חקלאיים, כלים ותוצרת, כחלק ממערכת כלכלית עשירה.

לצד העופות המבויתים מתועדים גם עופות בר שנלכדו והוחזקו זמן־מה בשבי לצורכי מסחר ומאכל. הצגת עופות בתוך כלובים, כגון שליו נודד וקורא מדברי, מלמדת על מערכת מאורגנת של לכידה, החזקה והובלה לשווקים, ולעיתים גם פיטום טרם אכילה כחלק מאספקת המזון. מדובר בפרקטיקה של ניצול משאבי טבע ושליטה בתהליך אספקת המזון, גם כאשר לא התקיים ביות מלא.

העגור האפור, שהוחזק בשבי ואולף, נסקר בפרק עופות מים ועופות נודדים.

מגוון המינים כולל עופות מקומיים לצד עופות מיובאים. היאורית המצרית ופניניית הקסדה הובאו מאפריקה וגודלו לצורכי בשר, ביצים ונוי. הפסיון הגיע מאסיה ושימש למאכל, לביצים ולנוצות. הטווס ההודי, שמקורו בתת־היבשת ההודית, הובא לאזור הלבנט דרך נתיבי מסחר ארוכים כבר בעת העתיקה, ובוית כעוף נוי וכמאכל תאווה לבעלי אמצעים. תרנגול הבית שימש מקור תזונתי מרכזי לבשר ולביצים וכן לניצול נוצותיו. יונת הסלעים, שתוארה בפרק העופות היציבים בישראל, מופיעה גם בהקשר של קינון במתקנים שהכינו לה ומלמדת על תהליכי ביות, המוכרים גם ממערכות קולומבריה מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית.

היען, עוף בר שהיה יציב בישראל בעת העתיקה, מופיע בהקשרים של ניצול ביצים, בשר ונוצות. בפסיפס כנסיית פטרה מתוארים שני יענים משני עברי סל ביצים גדולות, תיאור המשקף איסוף תוצרת ושפע חקלאי. בהקשר לעופות נילוטיים ניתן לציין את החוגלה הברברית, המתוארת בפסיפס מדרס במסגרת נילוטית ואינה שייכת לפאונה הישראלית המקומית; וכפי הנראה נלכדה לצורך גידול בשבי ולאכילה, אף כי לא ברור שהגיעה לביות מלא.

עופות בר ניצודו, גודלו בשבי ובויתו כבר בתקופות קדומות, ותחילת תהליך הביות מתוארכת לכ־5,000 שנה. הפסיפסים משקפים מציאות של ניסיונות ביות וגידול של מינים מגוונים, כולל מינים שאינם מצויים בישראל בטבע ואשר הובאו אליה על ידי האדם. במהלך ההיסטוריה של הביות זנח האדם מינים שאינם כלכליים והתמקד במינים יעילים יותר, כגון תרנגולת הבית. מגמה זו נמשכה עד העת החדשה, וביתר שאת בעשורים האחרונים, שבהם פוחת השימוש במינים כגון פניניות, אווזים וברווזים, ומינים אחרים, כגון טווסים ויענים, חדלו לשמש למאכל ולחומרי גלם ונותרו בעיקר בהקשר של נוי.

אווז הבית

אווז הבית וצוצלת, סצנת אורפאוס, פסיפס ציפורי
אווז הבית וצוצלת · ציפורי – בית אורפאוס · התקופה הרומית המאוחרת

אווז הבית מתועד ב־5 פסיפסים מארץ ישראל, מהגליל התחתון, מהשרון ומהנגב המערבי. 3 מהם עיטרו מבנים נוצריים, אחד בית כנסת ואחד מבנה רומי. מבין 5 הפסיפסים, אחד מהתקופה הרומית: בבית אורפאוס בציפורי, כחלק מסצנת בעלי החיים המקיפה את אורפאוס. בפסיפס מקיסריה מתואר האווז כשהוא רועה בכרם ומנקר באשכול ענבים, ובפסיפס כנסיית שדה נחום עוצבו שלושה אווזים המשוטטים ורועים בין שריגי הגפן. ייחודו של פסיפס שדה נחום הוא בתיאור שלושה אווזים באותו שטיח פסיפס, אלו לצד אלו, ונראה שהיה רצון לתאר עדר אווזים. ריבוי האווזים בפסיפס יחיד עשוי לשקף גידול להקות אווזים באתר, והוא מדגיש את חשיבותם במשק החקלאי, בדומה לריבוי הדררות בבית ליאונטיס בבית שאן ולריבוי מיני העופות בפסיפס הציפורים בקיסריה.

אווז הבית הוא צאצאו המבוית של האווז האפור (Anser anser), ונמנה עם עופות הבית הקדומים ביותר בעולם הישן. כבר במצרים של האלף השלישי לפסה"נ, מתועד גידול אווזים בציורי קברים ובתבליטים, והם מוצגים כשהם רועים, מוחזקים במכלאות, מפוטמים ומובלים כחלק בלתי נפרד מן המשק. בתקופות היוונית והרומית היה האווז אחד מעופות המשק החשובים ברחבי אגן הים התיכון, ושימש מקור לבשר, ביצים, שומן, נוצות ופלומה איכותית למילוי כרים ושמיכות. נוסף על ערכו הכלכלי נודע האווז גם בערנותו הרבה ובקריאות האזהרה החזקות שלו, ולכן שימש לעיתים כשומר בחצרות ובמשקים.

הספרות החקלאית הרומית משקפת היכרות מעמיקה עם גידול האווזים וחשיבותם למשק. וארו תיאר את תנאי גידולם, את הצורך במקווי מים, את בחירת הפרטים לרבייה ואת הזנתם, והמליץ להעדיף אווזים לבנים על פני אווזים אפורים ומנומרים, שנחשבו קרובים יותר לאווזי הבר. הוא אף תיאר את פיטומם באמצעות קמח שעורים והדגיש את הצורך בניקיון המכלאות. קולומלה הרחיב את הדיון בתכנון הלולים, בגידול האפרוחים, בדגירה, בהגנה מפני טורפים ובשיטות הפיטום, ואף קבע שהאווז הוא השומר הטוב ביותר של המשק, טוב אף מן הכלב בזכות ערנותו המתמדת. פליניוס הזקן הדגיש את ערכם הכלכלי של האווזים, את איכות נוצותיהם ואת כבד האווז המפוטם כמעדן יוקרתי, תיאר את הסחר הנרחב בהם ברחבי האימפריה, והזכיר את הובלת עדרי האווזים למרחקים ואת השימוש בפלומתם למילוי כרים. במסורת הרומית נקשר האווז גם לסיפור האווזים שהתריעו בקריאותיהם על התקפת הגאלים על גבעת הקפיטול ובכך הצילו את רומא.

גם במקורות היהודיים נזכרים האווזים כעופות בית מוכרים. המשנה, התוספתא והתלמוד עוסקים בהם בהקשרים של כשרות, שחיטה, ביצים, גוזלים, נזקי בעלי חיים ודיני ממונות, ומעידים כי גידולם היה נפוץ בארץ ישראל ובבבל. מן המקורות עולה כי האווזים גודלו בעיקר לשם בשרם, ביציהם ונוצותיהם, ובכמה מקומות נזכר גם פיטומם, המלמד על היכרות עם שיטות להשבחתם ולהגדלת ערכם הכלכלי. מכלול העדויות הספרותיות, בצירוף ייצוגיהם בפסיפסי ארץ ישראל, מלמד כי האווז היה מרכיב חשוב במשק החקלאי בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית, והופעתו בפסיפסים משקפת מציאות חקלאית יומיומית והיכרות ישירה של האומנים עם גידולו, ומשקפת גם את שאיפתם של פטרוני המבנים להבליט את עושרם, את הצלחת משקם החקלאי ואת שפע התוצרת שעמדה לרשותם.

דררת קרמר

תוכי דררה ירוק מבוית עם סרט על צווארו בפסיפס כנסיית ברכות
דררת קרמר עם סרט על צווארה, בתוך דגם גאומטרי · ברכות – כנסייה · התקופה הביזנטית

דררת קרמר מתועדת ב־7 אתרי פסיפס בארץ ישראל, בגליל התחתון, בירושלים, בהר חברון, בשפלת יהודה ובנגב המערבי. 6 מהפסיפסים עיטרו מבנים נוצריים ואחד בית כנסת. כל התיאורים שלה שייכים לתקופה הביזנטית. תפוצה גאוגרפית זו מלמדת כי הדררה הייתה מוכרת היטב בארץ ישראל, ושימשה עוף מבוית ומוערך שהוחזק בחצרות ובבתי בעלי אמצעים.

בתקופה הביזנטית מתוארות רק דררות קרמר, הקטנות יותר. נראה שבתקופה זו הפך גידולן למסחרי ולנפוץ יותר, לכל השימושים המתוארים בהמשך: חיות מחמד מאולפות, להקות רבייה, מסחר, מאכל יוקרתי והאבסת טורפים.

התוכי (psittacus) נחשב בעולם היווני־רומי לעוף אקזוטי שמוצאו בדרום אסיה, ובמידה מסוימת גם מאפריקה. נראה כי העולם היווני לא הכיר תוכים לפני מסע אלכסנדר להודו, ולאחר מכן הובאו תוכים בכלובים במסגרת מסחר ותהלוכות מלכותיות אל העולם ההלניסטי והרומי. אריסטו כינה אותו “העוף ההודי” והתפעל מיכולתו לחקות דיבור אנושי. איליאנוס מספר כי בהודו נחשב כושר הדיבור של התוכים לדבר מקודש, ולכן לא נהגו להרוג אותם. פליניוס, סולינוס ואפוליאוס מתארים את התוכי כעוף ירוק בעל פס אדום סביב הצוואר, מקור עבה ומאונקל ויכולת למידה וחיקוי מרשימה. פליניוס מציין כי תוכים למדו לברך קיסרים לשלום, וכי שתיית יין הפכה אותם לפטפטנים וחצופים יותר. בבתים רומיים עשירים הוחזקו תוכים כחיות מחמד יקרות ערך, ואובידיוס וסטאטיוס אף חיברו קינות ספרותיות על מות תוכים אהובים.

זיהוי תוכיי הדררה בפסיפסים מישראל מתבסס על הגוף הירוק, הזנב הארוך, הפס האדום־כהה סביב הצוואר והמקור הקצר והמאונקל — מאפיינים התואמים היטב את דררת קרמר ואת סדרת התוכאים (Psittaciformes). צבע הגוף הירוק הוא אחד ממאפייני הזיהוי הבולטים של הדררה, ולכן תיאורו באבנים ירוקות דרש השקעה מיוחדת. הגוונים הירוקים בפסיפס מעידים כי לפחות בחלק מן האתרים נעשה שימוש באבנים שמקורן בתצורת חתרורים (Olive Rocks) שבאזור ערד, בהתאם למחקרים ארכאומטריים עדכניים. השגת חומר גלם זה הייתה כרוכה בהשקעת משאבים מיוחדת. לעומת זאת, עלים, גפנים וצמחייה ניתנים בדרך כלל לזיהוי גם ללא שימוש באבנים ירוקות, באמצעות צורתם או צבעים אחרים. העובדה שבעלי המלאכה הקפידו לעצב את גוף הדררות בגוון ירקרק מעידה על החשיבות שייחסו לשימור מראהו הטבעי של העוף ועל ההשקעה בתיאורו הצבעוני המדויק.

במרבית התיאורים הביזנטיים מישראל מופיעות הדררות כשעל צווארן סרט צבעוני אדום או כתום, פרט המעיד על אחזקה בשבי ועל ביות מכוון בידי האדם. נראה כי עופות יקרי ערך במיוחד זכו לקשירת סרטים צבעוניים כסימן לבעלות, לטיפוח ולמעמד מיוחד בחצר הבית. לדררות האלכסנדרוניות בפסיפסים מהתקופה הרומית אין סרט על הצוואר.

הדררות המתוארות בפסיפסים מתעדות ככל הנראה את הפרטים האהובים והמטופחים ביותר מתוך להקות הגידול, אשר הוחזקו כחיות מחמד בחצרות האצולה ואולפו לחיקוי דיבור וקולות אנושיים. עופות אלה שימשו לשעשוע, לבידור ולראווה, והחזקתם ביטאה יוקרה, פנאי ויכולת לגדל בעלי חיים אקזוטיים מיובאים. לצד הפרטים המאולפים התקיימו להקות רבייה גדולות יותר, אשר גודלו בשבי לצורכי נוי, מסחר ואספקת פרטים חדשים. בעולם הרומי שימשו חלק מהתוכים גם למאכל יוקרתי. מן הספרות הרומית עולה כי דררות שימשו אף להאבסת טורפים שהוחזקו בשבי.

בבית ליאונטיס בבית שאן מופיעות דררות ירוקות בשורות אלכסוניות ובחזרות, ובפסיפסים נוספים מתוארות כמה דררות באותו השטיח. ריבוי הדמויות כנראה משקף גאווה מקומית על החזקה של מספר רב של תוכים וידע מקצועי ברביית העופות, כענף גידול מקומי יוקרתי שבו התגאו בעלי המבנה, כמתועד בספרות הקדומה.

הופעת הדררה בבית ליאונטיס מעניינת במיוחד, שכן זהו המבנה היהודי היחיד שבו זוהה מין זה. הדררות מתוארות באולם הראשון של הבית, עם סרטים על צווארן, סביב כתובת ההקדשה שבה מכונה ליאונטיס "κλουβᾶς", עושה כלובים. באותו אולם מתוארים גם אודיסאוס והסירנות, האל נילוס, הנילומטר, העיר אלכסנדריה ונוף נילוטי. האולם השני במתחם שימש חדר תפילה או בית כנסת קטן, ככל הנראה פרטי, וליאונטיס נמנע מלהציג בו את הדררות. ריבוי הדררות מעיד על חווה, לולים ומסחר בתוכים, וייצור הכלובים התפתח מתוך המסחר הזה. הבית הגדול ופסיפסיו מעידים על עושרו של ליאונטיס. הוא היה יהודי שאחז גם בתרבות הרומית. שילוב כזה מוכר גם מבתי כנסת בסביבה, כמו בית אלפא וחמת טבריה, שבפסיפסיהם מתואר הליוס במרכז גלגל המזלות.

תוכים ודררות אינם נזכרים בספרות המשנה והתלמוד, בניגוד לעופות משק אחרים. לדררה, כמו לכל התוכים, שתי אצבעות קדימה ושתיים לאחור, ולפי הסימן שמביא רבי אליעזר ברבי צדוק במשנה, "כל עוף החולק את רגליו, טמא" (משנה חולין ג, ו; בבלי חולין סה ע"א), היא עוף טמא. נראה אפוא שהיהודים נמנעו מגידול דררות למאכל ולשעשוע. בית ליאונטיס יוצא דופן במגזר היהודי: זהו בית פרטי ולא בית כנסת, והדררות בו קשורות למסחר ולייצור הכלובים.

דררות מופיעות גם בפסיפסים ובציורי קיר ברחבי העולם הרומי — בפומפיי, פרגמון, אנטיוכיה שעל האורונטס ואל־ג׳ם שבתוניסיה. בפסיפס רומי מתואר זוג דררות רתומות לכרכרה מיניאטורית ובה כלי עבודה של עונת הקיץ — עדות לשילובן בעולם השעשוע, המשחק והמופעים של האליטה הרומית, ואולי גם במשחקי ילדים. תפוצת מופעי הדררות בפסיפסים רומיים וביזנטיים מארץ ישראל, מטורקיה ומאיטליה ועד פסיפס הציפורים מאיטליקה שבספרד, מלמדת על השימוש הרחב בהם בתרבות ובשבי האדם.

דררה אלכסנדרונית

דררה אלכסנדרונית בפסיפס במדליון גיאומטרי בווילה הרומית בעין יעל
דררה אלכסנדרונית · עין יעל – וילה · התקופה הרומית · באדיבות מוזיאון עין יעל

הדררה האלכסנדרונית מתועדת ב־3 פסיפסים בארץ ישראל, בגליל התחתון, בשפלת יהודה ובירושלים. כולם עיטרו מבנים רומיים, ובכולם היא מתוארת במדליון גיאומטרי.

הדררה האלכסנדרונית גדולה מדררת קרמר, וזנבה ארוך. בפסיפס עין יעל מופיעים סימני הזיהוי שלה: נוצות ירוקות וכחולות, גיוון אדום על הכנף ופס לבן קטן בה, פס אדום־שחור על הצוואר, מקור עבה בצבע כתום־אדום ועין צהובה. מבנה הגוף אופייני לדררה האלכסנדרונית. הזנב ארוך וצבעוני, ונראה מבודר ופרוס מעט, כפי שהוא נראה אצל הציפור במצבים מסוימים. קצה הכנף מתרומם מעט מעל קו המתאר של הגוף. בפסיפס ציפורי בולטים הכתם האדום־חום על הכתף, המקור האדום הגדול והזנב הארוך, ובפסיפס לוד – הקולר האדום והגיוון האדום על הכנף.

מוצאה של הדררה האלכסנדרונית בהודו, בסרי לנקה ובדרום־מזרח אסיה, ושמה נקשר לאלכסנדר מוקדון, שבימיו הגיעו התוכים הראשונים לעולם היווני. בעולם הרומי הוחזקו תוכים כחיות מחמד יקרות בבתי העשירים. הופעתה בעין יעל, בלוד ובציפורי מעידה על אחזקת עופות אקזוטיים מיובאים בבתי אמידים. נראה שבפסיפסי הווילה יש איורים נוספים של דררה אלכסנדרונית, אך התצלומים הקיימים אינם מספיקים כדי לאשר זאת. סביר שבעלי הווילה החזיקו כמה פרטים.

בפסיפסי ארץ ישראל מהתקופה הרומית המאוחרת מתוארת רק הדררה האלכסנדרונית, וכל תיאוריה נמצאים בבתי אמידים. בציפורי ובלוד נראים בפסיפסים עצמם קשרים של בעלי הבתים עם מצרים: בציפורי בסצנה הנילוטית, ובלוד בסצנת הסוואנה. נראה שהדררות האלכסנדרוניות הגיעו לבתים אלה ביבוא דרך מצרים. גם בעין יעל מתוארים בעלי חיים אקזוטיים מיובאים, ובהם קוף לצד הדררה – הקוף היחיד בפסיפסי ארץ ישראל. לדררות האלכסנדרוניות לא נראים סרטים קשורים לצווארן, כפי שנהגו לקשור לדררות קרמר הנראות בפסיפסים מהתקופה הביזנטית.

טווס הודי

טווס מתוך פסיפס כנסיית חלת' אל-פולה.
טווס הודי · חלת' אל פולה – כנסייה · התקופה הביזנטית · צילום: שלומי עממי, באדיבות קמ"ט ארכיאולוגיה

הטווס ההודי הוא העוף בעל מספר המופעים הגבוה ביותר בפסיפסי התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית בארץ ישראל, והוא מתואר ב־29 אתרי פסיפס ברחבי הארץ. תפוצתו הגאוגרפית רחבה במיוחד, בגולן, בגליל העליון והתחתון, בכרמל, בשרון, בבקעת הירדן, בשפלת יהודה, בירושלים, בהר חברון, במדבר יהודה ובנגב הצפוני, המערבי והמרכזי, ועיקר ההופעות בגליל התחתון, בשפלת יהודה ובנגב המערבי. 21 מהפסיפסים עיטרו מבנים נוצריים, 5 בתי כנסת ו־3 מבנים רומיים. תפוצה רחבה זו מלמדת כי הטווס היה עוף מוכר, מבוית ויוקרתי, אשר גודל והוחזק באזורים רבים בארץ ישראל בידי בעלי אמצעים.

הטווס הגיע במקור מהודו, כפי שמציין איליאנוס, אשר כתב כי שם נמצאו הפרטים הגדולים ביותר של העוף. נראה כי הודו הייתה גם מקורם של הטווסים שהוצגו בכלובים בתהלוכתו של תלמי השני. כבר בתקופה ההלניסטית והרומית הפך הטווס לעוף מבוית נפוץ בגני פאר, בחצרות ובאחוזות אמידים. גם שמו של הטווס משקף ככל הנראה את מוצאו הזר והמזרחי. המילה העברית “טווס” מופיעה לראשונה רק בספרות חז״ל, ולא במקרא, והיא קרובה מאוד לשם היווני ταώς (taōs). נראה כי הן השם והן העוף עצמו הגיעו לארץ ישראל דרך העולם ההלניסטי והרומי, כחלק מתרבות רחבה של יבוא בעלי חיים אקזוטיים מן המזרח.

וארו מספר כי באיטליה של סוף התקופה הרפובליקנית וראשית התקופה הקיסרית גודלו טווסים בלהקות גדולות, הן לשם הנאה (ad delectationem) והן לשם רווח (ad fructum), וכי מחירי הטווסים וביציהם היו גבוהים במיוחד. קולומלה מתאר גידול מאורגן של טווסים בחוות מיוחדות, ואף נותן הוראות מפורטות לבניית בתי טווסים, לפיקוח על ההטלה ולגידול האפרוחים. לדבריו, הזכר פורש את זנבו המפואר בתנועת “עשיית גלגל”, כסימן לדחף ההזדווגות. תיאורים אלה מלמדים כי כבר בעת העתיקה היה מדובר בענף גידול יוקרתי ומקצועי של עופות נוי ומאכל גם יחד.

הטווסים שימשו למאכל יוקרתי של בעלי אמצעים, ובספרות הרומית נזכרים משתים שבהם הוגשו בשר טווס, מוח טווסים וביצי טווס. וארו מציין כי מחירן של ביצי הטווס הגיע לעיתים לסכומים גבוהים במיוחד. לצד השימוש הקולינרי, נוצות הטווס שימשו לקישוט, להכנת מניפות ולחפצי מותרות שונים. מרבית תיאורי הטווסים בפסיפסים הם של זכרים בעלי זנב מפואר, וסביר כי הבחירה בהם נבעה מיופיים החריג, מגודלם המרשים ומהיותם עוף יוקרה של בעלי עושר ויכולת כלכלית. לעומת זאת, נקבות הטווס קטנות יותר, צבעוניותן צנועה בהרבה, ולעיתים קשה לזהותן במבט ראשון כטווסים.

גם אופן הצגתם של הטווסים מעיד כי יוחסה להם חשיבות מיוחדת. במספר בולט של פסיפסים מופיעים טווסים זכרים בזוגות סימטריים, ולעיתים דמותו של כל אחד מהם משתרעת על פני שני מדליונים, באופן המעניק לו שטח כפול ונוכחות חזותית יוצאת דופן. הטווסים מוצבים גם במיקומים הבולטים ביותר בקומפוזיציה, כגון משני צדי הכניסה, או מוצגים כעוף יחיד במרכז האפסיס.

במיעוט המקרים שבהם מתוארות גם טווסות, הן מוצגות בדרך כלל בקנה מידה קטן יותר, בצבעוניות מאופקת ובמיקום משני, ולעיתים הן משולבות רק בחללים שנותרו בין המדליונים, והזכרים זוכים למרחב עצמאי ולייצוג בולט. הטווסים הזכרים מודגשים בגודלם, בזנבם המפואר ובצבעוניותם העשירה, באופן המעצים את נוכחותם החזותית.

נראה כי בחירה אומנותית זו נועדה להבליט את הזכר, הנושא את מכלול המאפיינים החזותיים המזוהים עם המין. לכן תוארו בעיקר הזכרים. הנקבות, אף שהיו חיוניות לרביית המין ולקיומו במשק, נדחקו בדרך כלל לשוליים או לא הוצגו כלל. הדגשה זו מתיישבת היטב גם עם מעמדו של הטווס בעולם הרומי־ביזנטי כעוף נוי יקר ערך ומבוקש, המזוהה עם חצרות, וילות וגנים, אשר שיקף את עושרם, את מעמדם ואת יכולתם הכלכלית של בעלי המבנה.

טווסים הרלדיים וקיליקס עם תפוחים אדומים – כנסיית באר שמע
טווס הודי, זוג זכרים משני עברי קיליקס · באר שמע – כנסייה · התקופה הביזנטית

כאשר מופיעים בפסיפסים גם זכר וגם נקבה, נראה שזה תיאור מודע של זוגות רבייה ולהקות גידול, מעבר להעדפה אסתטית של עוף יפה במיוחד. תיאורים כאלה מלמדים כי בעלי המבנים ביקשו להציג בפני הצופים את יכולתם לגדל ולרבות עופות יוקרתיים באופן מקצועי, כפי שנראה למשל בפסיפסי באר שמע, לוד ועין גדי. יכולת זו שיקפה עושר רב, ידע מקצועי, החזקת חצרות, לולים ומתקני גידול, וכן אפשרות להשקיע בעופות נוי ומאכל יקרים ומיובאים. אמנם עצם גודלם של המבנים, איכות הפסיפסים ועושר העיטורים מעידים ממילא על מעמדם הכלכלי הגבוה של בעלי המקום, אך תיאורי הטווסים מוסיפים רובד נוסף של תצוגת יוקרה, ראוותנות ויכולת להחזיק בעלי חיים אקזוטיים לצורכי נוי, רבייה ומאכל.

הטווס הוא העוף השכיח ביותר בקורפוס פסיפסי העופות בארץ ישראל. מתוך 67 אתרי פסיפסי עופות מוכרים בארץ, מופיע הטווס ב־29 אתרים, כ־43% מכלל הקורפוס. אמנם מרבית מופעיו נמצאו במבנים נוצריים, אך גם רוב אתרי פסיפסי העופות בארץ שייכים למגזר זה. בחינה יחסית מלמדת כי הטווס מופיע בכ־43.8% מאתרי העופות הנוצריים (21 מתוך 48), ובכ־62.5% מאתרי העופות היהודיים (5 מתוך 8). שיעורו בבתי הכנסת גבוה אפוא משיעורו בכנסיות. אוגוסטינוס מספר שבדק בקרתגו את האמונה שבשר הטווס אינו נרקב (עיר האלוהים כא, ד). על אמונה זו נשען הקשר שנוצר בעולם הנוצרי בין הטווס לנצחיות, וממנו קורא המחקר המודרני את הטווסים בפסיפסים כסמל נוצרי. בשר הטווס נרקב ככל בשר. הנתונים מארץ ישראל מראים שהטווס מופיע בכל המגזרים, ובשיעור גבוה יותר בבתי הכנסת. הוא מתואר בפסיפסים כמו שהיה: עוף נוי ומאכל יוקרתי.

ממצא זה בולט במיוחד לנוכח הפערים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של התקופה. גידול טווסים חייב אחוזות גדולות, לולי רבייה, כוח אדם, מתקני גידול ויכולת להחזיק עופות יקרים ורגישים לאורך זמן, לצד מסורות קולינריות יוקרתיות ותרבות חומרית מפותחת. תנאים אלו היו נפוצים יותר במרחב הרומי־נוצרי האמיד, שבו מוכרות אחוזות, מנזרים וחוות גדולות בעלות יכולת להחזיק עופות יוקרתיים ובעלי חיים אקזוטיים נוספים. לעומת זאת, במרחב היהודי התיאורים נראים בדרך כלל מצומצמים יותר בהיקפם. גם כאשר מופיעות דררות רבות, המעידות על לולי גידול, כפי שמוצג בפסיפס בית ליאונטיס בבית שאן, הן אינן מלוות בדרך כלל במכלולים רחבים של חיות אקזוטיות או בתיאורי חוות גדולות, והדררות עצמן הן עופות קטנים וקלים יחסית לגידול. אף על פי כן, שיעור הטווסים בבתי הכנסת גבוה משיעורם בכנסיות. נראה אפוא כי הטווס נתפס בכל המגזרים כעוף יוקרה מוכר ונחשק, ושילובו בפסיפסים שיקף שאיפה משותפת להציג עושר ושפע, בכל המגזרים.

גם במרחב היהודי מוכרות עדויות להכרת הטווס ולעצם אכילתו בחוגי האליטה. בתוספתא כלאים נזכרים "תרנגול טווס ותרנגול פסיוני", עדות לכך שהעוף היה מוכר היטב בארץ ישראל בתקופה הרומית־ביזנטית. מקורות חז"ל מלמדים כי הטווס נחשב עוף טהור ומאכל יוקרתי, ושיעור הופעתו בבתי הכנסת מלמד כי היה מוכר ומוערך גם במרחב היהודי.

יש להביא בחשבון גם את ההתפתחות המאוחרת יחסית של האומנות הפיגורטיבית במרחב היהודי. בתקופת בית שני, גם בארמונות פאר יהודיים לא הופיעו דמויות אדם ובעלי חיים, ורק בתקופה הרומית־ביזנטית המאוחרת יותר החלו קהילות יהודיות לשלב בהדרגה פסיפסים פיגורטיביים כחלק מן התרבות החזותית האזורית. במאות החמישית והשישית לספירה כבר מופיעים בתי כנסת מעוטרים בתיאורים פיגורטיביים נרחבים, והטווס תופס בהם מקום בולט.

יאורית מצרית

יאורית מצרית בפסיפס כנסיית באר שמע
יאורית מצרית · באר שמע – כנסייה · התקופה הביזנטית

היאורית המצרית מעוצבת ב־19 פסיפסים מארץ ישראל, והיא מן העופות השכיחים בקורפוס. תפוצתה בפסיפסים רחבה, בגליל התחתון, בשרון, בבקעת הירדן, בשפלת יהודה, בירושלים ובנגב המערבי. 15 מהפסיפסים עיטרו מבנים נוצריים, 2 בתי כנסת ו־2 מבנים רומיים. ברוב המופעים היא משולבת במדליונים של שריגי גפן ובמדליונים גאומטריים, לצד עופות משק ונוי כגון טווס, פסיון, פנינית ותרנגול. רק בשני פסיפסים היא מופיעה בהקשר נילוטי מובהק: בחדיד ובעין שבע (טבחה).

הזיהוי מתבסס על מאפיינים מובהקים: גוף אווזי־ברווזי גדול, צוואר ארוך יחסית, רגליים ומקור בגוון ורוד־אדמדם, וכתם חום־כהה שמרכזו אדום סביב העין. הבטן והחזה בגוון אוֹכְרָה־חום בהיר, והכנפיים והזנב כהים. המקור עבה וחזק. לרוב היא מעוצבת עם קרומי שחייה בין אצבעות הרגליים, כפי שהיא נראית במציאות, ובחלק מהפסיפסים הם חסרים, כנראה בשל טעויות של היוצרים. בתיאורים המדויקים מודגשת גם הטבעת החומה על צווארה, או צווארה החום־כהה ביחס לחזה הבהיר יותר.

מוצאה של היאורית המצרית מעמק הנילוס ומאפריקה שמדרום לסהרה, והיא קשורה לבתי גידול של מים מתוקים, גדות נהרות, ביצות ושדות בקרבתם. שכיחותה הגבוהה בפסיפסים, דווקא מחוץ להקשר הנילוטי, מלמדת כי הייתה עוף מוכר בישראל, שהוחזק בפועל במשקי האחוזות ובחצרות לניצול הבשר והביצים למאכל.

ממצא זה עלה כבר במחקר הפסיפסים מיהודה, מהשומרון ומהשרון שכתבתי בשנת 2022: מתוך עשרה פסיפסים שבהם עוצבה היאורית באזורים אלה, בתשעה היא מתוארת כעוף מבוית, ורק באחד (חדיד) בהקשר נילוטי (אביטל 2022). עוף שהופעתו בטבע בארץ הייתה נדירה, ושמופיע בפסיפסים רבים כל כך, הובא לכאן ככל הנראה בידי האדם וגודל לתועלתו.

ההקשרים שבהם היא מתוארת מחזקים קריאה זו: למשל, בפסיפס כנסיית באר שמע היא מוצגת בין יתר בעלי החיים המתארים את השפע והישגי המשק המקומי, בפסיפס בית האמידים בלוד היא מנקרת בוורד אדום בגן ונראית כמו עוף נוי לצד ציפורי שיר וטווסים, ובפסיפס אורפאוס בירושלים (המוצג במוזיאון לארכיאולוגיה באיסטנבול) היא עונדת סרט על הצוואר, סימן מובהק לעוף שבשבי האדם, כמו עופות נוי אחרים בפסיפס זה.

מבין העופות שתוארו בפסיפסים כעופות מבויתים, רק תרנגול הבית מגודל כיום בהיקף חקלאי־מסחרי רחב. פיטום אווזים אסור בישראל מאז פסק דין בג"ץ (2003), ורוב העופות האחרים, ובהם היאורית, לא הוכיחו כדאיות כלכלית וגידולם המסחרי נפסק.

היאורית מופיעה ב־15 מתוך 48 אתרי הפסיפס הנוצריים, ב־2 מתוך 8 הרומיים, וב־2 מתוך 8 אתרי הפסיפס היהודיים, בבתי הכנסת בעזה ובבית אלפא. בבית אלפא נראה שהעוף שארבעה אפרוחים צועדים בעקבותיו הוא יאורית, לפי הצבעוניות ולפי הסימנים שהודגשו בתיאוריה בפסיפסים אחרים, וסביר שההקשר הוא גידול למאכל. במגזר היהודי היא מופיעה כמו תרנגול הבית, ב־2 בתי כנסת, ונראה שגם הקהילות היהודיות הכירו אותה וגידלו אותה. במקורות חז"ל אין לה שם מזוהה. ייתכן שנקראה בשם אחר, או שנכללה בשמות הכלליים של אווז או ברווז.

 בישראל היאורית הייתה בעבר עוברת נדירה, וכיום היא מוחזקת בעיקר כעוף נוי. אוכלוסייה שהתפראה מבריחות מגני חיות ומאוספים פרטיים התבססה במרכז הארץ, בעיקר לאורך הירקון, והיא נחשבת מין פולש.

פניניית הקסדה

זוג פניניות קסדה הראלדיות לצד סל ביצים פסיפס כנסיית באר שמע
פניניית הקסדה, זוג משני עברי סל ביצים · באר שמע – כנסייה · התקופה הביזנטית

פניניית הקסדה, הקרויה בשמה הלועזי Guinea fowl על שם מוצאה האפריקאי, היא מן העופות המבויתים הנפוצים ביותר בפסיפסי ארץ ישראל, והיא מתוארת ב־12 אתרי פסיפס ברחבי הארץ. תפוצתה כוללת את הגליל התחתון, השרון, בקעת הירדן, ירושלים, מדבר יהודה והנגב המערבי והמרכזי. 9 מהפסיפסים עיטרו מבנים נוצריים ו־3 בתי כנסת. שכיחותה הגבוהה בפסיפסים מלמדת כי הייתה עוף מוכר ומבוית היטב בארץ ישראל בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית.

פניניית הקסדה הובאה מן האזורים שמדרום לסהרה באפריקה, וגודל בשבי לצורכי מאכל — בשר וביצים — וכן לנוי ולשמירה. כבר בספרות היוונית והרומית נחשב העוף למעדן יוקרתי נדיר, ואתנאוס, פליניוס, וארו וקולומלה מתארים את מאפייניו ואת גידולו. וארו מציין כי בימיו החל העוף להופיע על שולחנות הסעודה של בעלי אמצעים, ולכן היה מחירו גבוה במיוחד בשל נדירותו. סטאטיוס מזכיר את עופות הגינאה כחלק מחלוקת מתנות במשתים ובחגיגות ציבוריות, ומרטיאליס מונה אותם בין בעלי החיים שגודלו באחוזות פאר.

קל לזהות את פניניית הקסדה בפסיפסים בזכות גופה העגלגל, הניקוד הלבן על גבי הרקע הכהה של הנוצות, ובליטת הכרבולת שעל ראשה, אשר העניקה לה את שמה. תיאורי הפניניות בפסיפסים מדגישים לרוב את הניקוד הצפוף והדקורטיבי של נוצותיהן, ולעיתים הן מופיעות כחלק מסצנות בתוך שריגי גפנים או במסגרות גיאומטריות. הפניניות הן מן העופות המבויתים השכיחים ביותר בפסיפסים לאחר הטווס, היאורית המצרית, הפסיון ותרנגול הבית.

בפסיפס כנסיית באר שמע מופיע סל קלתוס קלוע ובו ערימה מסודרת של ביצי פניניית קסדה בצבע אפרפר־תכלת. במרבית הפסיפסים מתוארים בסלים פירות ותנובת צמחים, וכאן מודגשת תנובת הביצים שנאספה מן העופות. משני עברי הסל מופיעות שתי פניניות הפונות אל עבר הביצים, ככל הנראה זכר ונקבה. לזכר מתוארת בליטת ה“קסדה” הבולטת מעל הראש, וכן דלדל העור שמתחת לסנטר, ואצל הנקבה מאפיינים אלה מעודנים יותר או חסרים. תיאור הזכר והנקבה יחד, לצד סל הביצים, מדגיש באופן ישיר את נושא הרבייה, תנובת המשק והיכולת להחזיק להקות גידול מבויתות. תיאור זה מזכיר את פסיפס כנסיית פטרה מסוף המאה החמישית לסה״נ, המוקדם לפסיפס באר שמע בכמאה שנים, שבו מופיעים זוג יענים משני עברי סל ביצי יען גדולות. נראה כי חלק מן העיצובים בפסיפס באר שמע הושפעו ממנו.

בדומה לטווסים, לדררות ולעופות מבויתים אחרים, גם הפניניות משקפות עולם של חצרות, לולי גידול, משקי עופות ועושר חקלאי של בעלי המבנים. תפוצתן הרחבה בפסיפסי ארץ ישראל, הופעת סל תנובת הביצים בפסיפס באר שמע, לצד תיאורי הגידול והשימושים המשתקפים בספרות התקופה, מלמדים כי הפנינית הייתה בעל חיים מבוית בעל ערך כלכלי, קולינרי וחקלאי ממשי, מעבר לערכה כעוף נוי. תיאורי הפניניות מדגישים את יכולתם של בעלי המבנים להחזיק להקות גידול של עופות אקזוטיים מיובאים, ומעידים על ידע מקצועי, תנובת משק ויכולת כלכלית לגדל עופות יוקרתיים לאורך זמן. כך שימשו רצפות הפסיפס גם כמדיום חזותי לשיקוף התרבות, הכלכלה וחיי היום־יום של החברה הרומית־ביזנטית בארץ ישראל.

פסיון מצוי

פסיון מצוי זכר בפסיפס כנסיית באר שמע
פסיון מצוי זכר · באר שמע – כנסייה · התקופה הביזנטית

הפסיון המצוי מתואר ב־18 אתרי פסיפס בארץ ישראל, בתפוצה גאוגרפית רחבה, בגליל העליון והתחתון, בשרון, בבקעת הירדן, בשפלת יהודה, בירושלים ובנגב המערבי. 14 מהפסיפסים עיטרו מבנים נוצריים, 3 בתי כנסת ואחד מבנה רומי. תפוצה רחבה זו מלמדת כי היה עוף מוכר ומוערך היטב בארץ ישראל בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית.

הפסיון הוא עוף מבוית שמוצאו באסיה, והוא הובא אל אזור הים התיכון כבר בעת העתיקה, ככל הנראה מאזור קולכיס ונהר הפאזיס, שעל שמם נקשר שמו בעולם היווני־רומי (phasianos). מבחינה פילולוגית, גם השם העברי “פסיון” נגזר מן השם היווני־לטיני הקדום, דבר המלמד כי העוף היה מוכר בעולם ההלניסטי והרומי עוד בטרם הוכר ונקלט בספרות חז״ל ובמרחב הארץ־ישראלי. במקורות היהודיים אין הוא נזכר במקרא, והוא מופיע לראשונה רק בספרות חז״ל המאוחרת בשמות “פסיונין” ו“פסיונות”, כנראה כשם מושאל מן היוונית־לטינית.

ספרות התקופה מלמדת כי הפסיון נחשב עוף יוקרתי ונדיר, ובשרו הוגדר מאכל תאווה של בני המעמד הגבוה. אתנאוס, פליניוס, קולומלה, סטאטיוס ומרטיאליס מתארים את גידול הפסיונים בלולי רבייה ובבתי גידול מפוארים, ולעיתים אף בארמונות ובבתי עשירים. מן המקורות עולה כי נעשה שימוש בבשרם, בביציהם, בנוצותיהם ואף בזבל האורגני שהפיקו להקות הגידול. גם בספרות חז"ל נזכר הפסיון כמאכל יוקרתי. בתוספתא נמנה "תרנגול פסיוני" לצד תרנגול הטווס (תוספתא כלאים א, ח), ובתלמוד הבבלי מובאת אמירתו של אבימי בנו של רבי אבהו: "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם" (בבלי קידושין לא ע"א). הפסיון משמש כאן דוגמה למאכל המשובח ביותר שאפשר להגיש.

בדומה לטווסים ולעופות מבויתים אחרים, גם בפסיונים בחרו האומנים לעצב בעיקר זכרים. הבחירה נבעה הן משיקולי יופי ואסתטיקה, שכן הזכרים גדולים, צבעוניים ומרשימים יותר, והן מן הרצון להציג סימני זיהוי ברורים של מין העוף באופן ריאליסטי וקל לזיהוי לצופה. לזכר הפסיון נוצות רב־גוניות ובוהקות, זנב ארוך ומפוצל, לחיים אדומות וציציות קטנות דמויות קרניים מעל הראש, והנקבות קטנות יותר, בגוני חום־אפור מוסווים ואינן בולטות בנוף. תכונות אלו הוסיפו צבע ועושר לרצפות הפסיפס. העדפת תיאור הזכרים תואמת גם את עקרון ההכבדה, שלפיו לזכרים במינים רבים מתפתחות תכונות בולטות ומכבידות המשמשות להפגנת עוצמה וכשירות.

עם זאת, בכמה אתרים תוארו גם נקבות לצד הזכרים, ובכך נוספה משמעות של רבייה ולהקות גידול פעילות. בפסיפס חלת' אל פולה, פסיפס הבקעה, מופיעות שתי נקבות פסיון במעגל המרכזי לצד שני זכרים צבעוניים במעגלים הסמוכים. הנקבות קטנות יותר ומעוצבות בגוני חום, אפור, צהבהב ולבן, והזכרים גדולים ובולטים בשלל צבעים — שחור, אדום, חום, ירוק, קרם ולבן — וזנבם הארוך והמפואר מודגש במיוחד. תיאור הזכרים והנקבות יחד משקף היכרות קרובה עם העוף ועם גידולו המעשי, ומרמז על קיומן של להקות רבייה, ידע מקצועי ויכולת כלכלית להחזיק עופות יוקרתיים ומיובאים.

פסיונים מופיעים בפסיפסים כחלק מסצנות גנים פורחים, מוטבעים במדליונים של שריגי גפנים או של עלי אקנתוס ובמסגרות גיאומטריות, והם מתוארים כעופות גדולים, צבעוניים ובולטים. בבאר שמע ובעזה הפסיון מתואר בתוך כלוב. בבית חג הנילוס בציפורי שני פסיונים זכרים אוחזים במקורם את עטרת הוורדים סביב הכתובת, לצד חוגלות ויונים, כקבוצה של עופות שהוחזקו בשבי. הפסיון מופיע ב־18 מתוך 67 אתרי פסיפסי העופות המוכרים בארץ ישראל — כ־26.9% מכלל הקורפוס. כ־78% ממופעי הפסיון עיטרו מבנים נוצריים, כ־16.7% מבנים יהודיים וכ־5.6% מבנים רומיים. כאשר בוחנים את שכיחותו היחסית מתוך קורפוס אתרי העופות של כל מגזר, מתברר כי הפסיון מופיע בכ־29.2% מן האתרים הנוצריים ובכ־37.5% מן האתרים היהודיים. שיעורו בבתי הכנסת גבוה אפוא משיעורו בכנסיות, בדומה לטווס, ואין בו זיקה מגזרית. תפוצתו הרחבה מלמדת כי היה עוף מבוית יוקרתי ואקזוטי, בעל ערך מזוני רב, צבעוני ומרשים, אשר שיקף עושר, תרבות חומרית ויכולת להחזיק ולגדל בשבי עופות נדירים ומיובאים.

תפוצתו הרחבה של הפסיון בפסיפסי ארץ ישראל, לצד תיאורי הגידול והשימושים המשתקפים בספרות התקופה, מלמדים כי הפסיון היה עוף מבוית ובעל ערך כלכלי, חקלאי וקולינרי. ניכר כי תיאורי הפסיון בפסיפסים משקפים, לצד אהבת האסתטיקה והקישוט, גם עושר, ראוותנות, ידע מקצועי ויכולת להחזיק משקי עופות יוקרתיים. כך שימשו רצפות הפסיפס מדיום חזותי לשיקוף התרבות, הכלכלה, חיי היום־יום ותפיסות העולם של בעלי המבנים והחברה שבה פעלו, בהלימה למידע העולה מספרות התקופה על תרבות החצר והעושר של העולם הרומי־ביזנטי.

תרנגול הבית

תרנגולת מטילה ביצה בכלי חרס פסיפס בית הכנסת מעון נירים
תרנגול הבית, תרנגולת מטילה ביצה בכלי חרס · מעון-נירים – בית כנסת · התקופה הביזנטית

בפסיפסי ארץ ישראל מיוצג תרנגול הבית ב־17 פסיפסים, והוא מן העופות המבויתים השכיחים בפסיפסים. תפוצתו הגאוגרפית רחבה במיוחד וכוללת את הגליל העליון והתחתון, השרון, בקעת הירדן, שפלת יהודה, ירושלים, הר חברון, מדבר יהודה והנגב המערבי. 14 מהפסיפסים עיטרו מבנים נוצריים, 2 בתי כנסת ואחד מבנה רומי. תפוצה רחבה זו משקפת את היותו עוף משק נפוץ, שגודל בכל האזורים האקלימיים והגאוגרפיים, והיה מרכיב מרכזי במשק החקלאי ברחבי הארץ.

תרנגול הבית משתייך לסדרת התרנגולאים. הוא מן העופות המבויתים הקדומים והנפוצים בעולם, שבוית בעיקר מתרנגול הבנקיבה (Gallus gallus), שמוצאו ביערות דרום־מזרח אסיה. לאחר ביותו הוא התפשט בהדרגה להודו, למסופוטמיה, למצרים, ליוון ולרומא, עד שהפך לאחד מעמודי התווך של המשק החקלאי בארץ ישראל בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית.

זיהויו של תרנגול הבית בפסיפסים פשוט יחסית בזכות צבעוניות הנוצות ומאפייניו המורפולוגיים הבולטים. הזכר מתואר בדרך כלל בעל כרבולת אדומה גדולה, דלדולים אדומים מפותחים מתחת למקור, זנב ארוך, צבעוני ומקושת כלפי מעלה, רגליים חזקות ונוצות צוואר מפוארות. התרנגולת קטנה וצנועה יותר, בעלת כרבולת קטנה וזנב קצר. מכלול סימנים אלה מאפשר זיהוי ודאי כמעט בכל המקרים.

בפסיפסים זוהו זכרים, נקבות ואף אפרוחים, אולם ברוב הפסיפסים מתואר דווקא התרנגול הזכר. העדפה זו ניכרת גם במינים נוספים שבהם קיימת דו־צורתיות זוויגית בולטת, כגון הטווס והפסיון. האומנים בחרו לתאר בעיקר את הזכרים משום שהם יפים וצבעוניים, בולטים וחזקים, ומאפיינים את המין בקלות, כמו האריה והטווס הזכר. בחירה זו עומדת בניגוד לחשיבותן הכלכלית של התרנגולות, שהטילו את הביצים, ריבו את הלהקה וסיפקו בשר שנחשב עדין יותר. במספר פסיפסים מתועדים זכרים ונקבות יחד, והם מלמדים על ריבוי ואחזקת משק מניב.

בפסיפס הציפורים שבקפלת הקבורה הארמנית בירושלים, בפסיפס בית האמידים בלוד ובפסיפס כנסיית אלומה מתוארים תרנגול ותרנגולת זה לצד זה. בפסיפס כנסיית אלומה מופיעה אף תרנגולת המלווה באפרוחיה, תיאור נדיר, אך מאפיין את הפסיפס של אלומה בו הוצגו משפחות בעלי חיים עם צאצאיהם לצידם. תיאורים המדגישים את הפוריות, הרבייה ואת חיי המשק הפעילים.

תרנגולת ואפרוחיה בפסיפס כנסיית אלומה, עדות לגידול תרנגולות ולרבייה במשק החקלאי בתקופה הביזנטית.
תרנגול הבית, תרנגולת ואפרוחיה · אלומה – כנסייה · התקופה הביזנטית

חשיבותו הכלכלית של תרנגול הבית הייתה רבה. הוא סיפק בשר וביצים, התרבה במהירות, נדרש לשטח מחיה קטן יחסית וניזון ממגוון רחב של מקורות מזון, ולכן התאים למשקי בית מכל שכבות האוכלוסייה. סופרים רומיים ובהם קאטו, וארו, קולומלה ופליניוס הקדישו פרקים שלמים להקמת לולים, לבחירת עופות לרבייה, להאכלתם, לפיטומם ולטיפול באפרוחים, דבר המעיד על חשיבותו הרבה בכלכלה החקלאית של התקופה. גם ספרות חז"ל עוסקת בהרחבה בתרנגולות, בביצים, בדגירה, באפרוחים, בדיני נזיקין ובהיבטים הלכתיים ומעשיים נוספים הקשורים לגידולן, המלמדים כי גידול תרנגולות היה ענף משקי נפוץ ומושרש בארץ ישראל.

לצד תפקידו במשק החקלאי, שימש התרנגול גם לקרבות ולתחרויות. בעולם היווני והרומי היו קרבות התרנגולים מנהג נפוץ, ולעיתים אף נערכו עליהם הימורים וגודלו לשם כך תרנגולי קרב בעלי תכונות מתאימות. בפסיפס קפלת הקבורה מאל חמאם שבבית שאן מתואר קרב תרנגולים, שבו ניצבים שני זכרים זה מול זה בעימות חזיתי. זהו התיעוד היחיד בפסיפסי ארץ ישראל של מנהג תחרותי זה, והוא מעיד על קיומו בארץ ישראל בתקופה הביזנטית.

לצד סצנות אלה מופיעים גם תיאורים ריאליסטיים מחיי המשק. בפסיפס מעון-נירים מתוארת תרנגולת שהטילה ביצה לתוך כלי חרס, תיעוד נדיר של התנהגות טבעית שאינו מוכר כמעט באומנות הפסיפס הביזנטית. סצנה זו מעידה על התבוננות ישירה של האומן בחיי היום־יום, ומוסיפה ממד תיעודי להבנת גידול התרנגולות בארץ ישראל בתקופה הביזנטית.

מכלול העדויות האיקונוגרפיות, הספרותיות והארכאוזואולוגיות מצביע על כך שתרנגול הבית היה אחד מעמודי התווך של המשק החקלאי בארץ ישראל בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית, ומעמדו זה משתקף היטב גם באומנות הפסיפס.

מקורות עיקריים

מקורות קדומים

קרב תרנגולים בפסיפס קפלת הקבורה באל חמאם, בית שאן, עדות איקונוגרפית למסורת קרבות התרנגולים בתקופה הביזנטית.
תרנגול הבית, קרב תרנגולים · בית שאן – אל חמאם – קפלה · התקופה הביזנטית
  • אובידיוס, אהבים (Amores).
  • אליאנוס, על טבע בעלי החיים.
  • אפוליאוס, פלורידה (Florida).
  • אריסטו, תולדות בעלי החיים.
  • אתנאוס, משתה החכמים (Deipnosophistae).
  • התלמוד הבבלי, חולין סה, א.
  • התלמוד הבבלי, קידושין לא, א.
  • וארו, על החקלאות.
  • מרטיאליס, אפיגרמות.
  • משנה, חולין ג, ו.
  • סולינוס, אוסף דברים ראויים לזכרון (Collectanea rerum memorabilium).
  • סטאטיוס, יערות (Silvae).
  • פליניוס הזקן, תולדות הטבע.
  • קאטו, על החקלאות.
  • קולומלה, על החקלאות.
  • תוספתא, כלאים א, ח.

מחקר מודרני

האנציקלופדיה בהליך כתיבה, מחקר ועדכונים שוטפים · עדכון אחרון: