עופות מים ועופות נודדים בפסיפסים

בעמוד זה

בפסיפסי התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית בארץ ישראל מתועדים 13 מינים של עופות מים ועופות נודדים. המינים נסקרים לפי נתונים אקולוגיים, דפוסי תפוצה, בתי גידול ואופן הופעתם בפסיפסים, לצד השיוך הטקסונומי. רובם עופות מים נודדים. החסידה הלבנה קשורה לנופים לחים ופתוחים. שליו נודד, סבכי שחור־כיפה ופרוש מצוי הם ציפורים נודדות שאינן עופות מים. החלוקה האקולוגית מאפשרת לסקור ולהשוות את כל המינים במסגרת אחת, לפי בתי הגידול וההתנהגות העונתית.

עופות המים הנודדים מוכרים מן הפאונה של ארץ ישראל כחולפים, חורפים או מזדמנים, ומופיעים בפסיפסים כחלק מן הריאליה המקומית: אנפה אפורה, אנפה ארגמנית, ברכייה, מגלן חום, סייפן עקוד, עגור אפור, פלמינגו גדול, שחף אגמים ושקנאי מצוי. תפוצתם באתרי הפסיפס תואמת את הופעתם בנוף לאורך צירי הנדידה, בקרבת מקורות מים ובתי גידול לחים.

חלוקה זו לחולפים, חורפים ויציבים היא חלוקה של הצפרות בת זמננו. בעיני תושבי הארץ בעת העתיקה היו העופות האלה בראש ובראשונה משאב עונתי: להקות שהגיעו בעונות הנדידה, נחתו עייפות ליד מקורות מים ובשדות, וניצודו למאכל, לפיטום ולמכירה. חלקם הוחזקו בשבי, ונעשו ניסיונות לגדל אותם. מסורת הציד בעונות הנדידה נמשכת עד ימינו, אף שהיא אסורה בחוק, בלבנון, בקפריסין, באיטליה, בירדן ובארצות נוספות לאורך נתיבי הנדידה.

החסידה הלבנה מאפיינת נופים פתוחים, כמו מישורים חקלאיים, שדות וביצות, ומצויה לעיתים קרובות בקרבת מקורות מים. מקווי המים אינם בית הגידול העיקרי שלה, ולכן היא נכללת כאן בין העופות הנודדים של נופי המים. החסידה הלבנה מתוארת ב־9 אתרי פסיפס. כמחצית מהופעות החסידה הלבנה קשורות לתיאורים נילוטיים, שבהם החסידה מאפיינת נופי ביצות ומים.

החסידה הלבנה, הפלמינגו הגדול, העגור האפור והברווזים מופיעים בפסיפסים רבים. ריבוי המופעים מעיד על היכרות רחבה עם עופות אלה ועל נוכחותם הבולטת בסביבת אתרי הפסיפס בעונות הנדידה. כולם ניצודו, ונעשו ניסיונות להחזיק אותם בשבי.

8 מינים נוספים, רובם עופות מים, מתוארים בפסיפסים רק בהקשר נילוטי, והם נסקרים בפרק עופות בהקשר נילוטי: ביצנית, ברנטה אדומת חזה, חוגלה ברברית, חופית, עגור כתר, צולל חלודי, קורמורן גדול ושרשיר מצוי. חלקם חולפים או חורפים גם בישראל, ואחרים מתארים את עולם החי של הנילוס בלבד: החוגלה הברברית אינה מגיעה לישראל, ועגור הכתר שייך לנופי הנילוס העליון. הברכייה נסקרת בפרק זה, ומופיעה גם בהקשר הנילוטי בטבחה. היאורית המצרית, ציפור נילוטית מובהקת, מופיעה בפסיפסים בעיקר בהקשר של ביות, ולכן נסקרת בפרק ביות עופות לתועלת האדם.

הפורפיריה הכחולה היא עוף מים יציב בישראל, ונסקרת בפרק העופות היציבים. בתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית הייתה נפוצה יותר מהיום, והוחזקה בשבי לגידול ולרבייה. בארמון פסיפס הציפורים בקיסריה פעלה חווה גדולה ועשירה של עופות ויונקים. החזרות הרבות על אותם מינים בפסיפס משקפות את הכמויות הגדולות של המינים הייחודיים שבעלי החווה ידעו להחזיק, ובעיקר מינים גדולים: יענים, שקנאים, פורפיריות והיונקים הגדולים ביותר.

שתי ציפורים נודדות שאינן עופות מים מתוארות בפסיפסים. השליו הנודד מגיע בנדידתו אל החופים הדרומיים של ישראל וצפון סיני, ומתואר בנגב המערבי. הסבכי שחור־הכיפה מתואר בעיצוב יחידאי בפסיפס כנסיית נהרייה, בהקשר של ציד ציפורים במטעי הפרי בסתיו. הנץ המצוי, עוף דורס יום חורף וחולף בישראל, ניצב בנהרייה דומם מול צייד הציפורים במערך ציד במקלות דבק. בנהרייה הנץ היה דגם דומם של פוחלץ, והוא נידון בפרק העופות דורסי היום, הבזיירות והציד.

אנפה אפורה ואנפה ארגמנית

אנפה ארגמנית מכווצת בפסיפס הציפורים בקפלת הקבורה הארמנית בירושלים
אנפה ארגמנית מכווצת · ירושלים – קפלת קבורה ארמנית – פסיפס הציפורים · התקופה הביזנטית

האנפה האפורה מתועדת ב־3 אתרי פסיפס, בגליל העליון, בגליל התחתון ובירושלים, כולם במבנים נוצריים. האנפה הארגמנית מתועדת ב־7 אתרים, בגליל התחתון, בירושלים, בשפלת יהודה, במדבר יהודה ובנגב המערבי. 6 מהם עיטרו מבנים נוצריים ואחד בית כנסת. בגליל התחתון מעוצבות האנפות גם בהקשר נילוטי: בכנסיית הלחם והדגים בטבחה (עין שבע) ובקפלה בכפר כמא.

בטבחה ניצבת אנפה ארגמנית מעל נחש המתפתל לרגליה, רגע לפני טריפתו. הנחש הוא נחש מים משובץ, מין לא ארסי ומצוי מאוד באזור הנילוס.

האנפה האפורה חורפת וחולפת בישראל. האנפה הארגמנית חולפת, ומקננת בסבכי קנים בצפון הארץ. שתיהן מחפשות את מזונן במים רדודים: דגים, דו־חיים ונחשים.

ברכייה וברווזים

ברכייה (Anas platyrhynchos) בפסיפס הציפורים בקיסריה
ברכייה · קיסריה – פסיפס הציפורים · התקופה הביזנטית

הברכייה מתועדת ב־3 אתרי פסיפס, בגליל התחתון ובשרון. 2 מהם עיטרו מבנים נוצריים ואחד בית כנסת. בבית הכנסת בבית אלפא מתואר ברכייה זכר, בלי אפרוחים, לצד יאורית מצרית עם 4 אפרוחים. התיאור הברור והמפורט ביותר של ברכייה נמצא בארמון פסיפס הציפורים בקיסריה, שבו עוצבו כ־120 מדליונים, ובהם חזרות רבות על אותם מינים בשורות אלכסוניות.

ברכיות בחוות פסיפס הציפורים בקיסריה

בפסיפס הציפורים בקיסריה מתוארות ברכיות בטור אלכסוני, בחזרות של אותו פרט, כפי שהוצגו עופות אחרים בין 120 המדליונים של הפסיפס. הברכייה היא הברווז הנפוץ ביותר בארץ. היא מין יציב שמקנן בארץ, בעיקר בצפון ולאורך בקעת הירדן, ובחורף מצטרפות אליה להקות חורפות. סביר שבעבר, כשהשתרעו לאורך מישור החוף ביצות נרחבות, ובהן ביצות כברה הסמוכות לקיסריה, קיננו ברכיות גם באזור זה. מן הקינים האלה אפשר היה לאסוף ביצים ולהדגירן תחת תרנגולות, כפי שממליץ קולומלה על ביצי ברווזי בר (De Re Rustica 8.15.7), ובחורף, כשהלהקות גדלות, אפשר היה גם ללכוד עופות בוגרים.

ברכיות מסתגלות היטב לשבי, וגם כיום הן מתרבות בהצלחה רבה בגנים ובפארקים בישראל שיש בהם בריכות מים, ונשארות בהם כל השנה בזכות התנאים הטובים. נראה שבחווה הוחזקו ברכיות במתחם סגור. לאופן ההחזקה יש שתי אפשרויות. האחת: הברכיות הוחזקו ופוטמו עד למכירתן או להגשתן לשולחן. השנייה: הן קיננו והטילו במתחם, וההטלה תרמה לריבוין, וכך התקיימה בחווה להקת רבייה קבועה לאורך כל השנה.

הופעתה השנייה של הברכייה היא בכנסיית טבחה (עין שבע), שבה ניצבים זכר ונקבה על גביע פרי הלוטוס. הופעה זו נדונה בפרק העופות בהקשר נילוטי. הדיוק בתיאור הברכייה בקיסריה וההבחנה הברורה בין זכר לנקבה בטבחה מעידים שהאומנים הכירו היטב את המין.

ברווזים

ברווזים שזוהו ברמת משפחת הברווזיים (Anatidae) מתועדים ב־10 אתרי פסיפס נוספים, מהגליל התחתון המזרחי, מהגליל התחתון המרכזי, משפלת יהודה ומהנגב המערבי. כמחציתם משולבים בסצנות נילוטיות, ונדונים בפרק הנילוטי. מחוץ לנוף הנילוטי בולט הברווז בירכתי ספינת הדיג בבית האמידים בלוד. הברווז בלוד מתאר תופעה המוכרת גם כיום: עופות מים נודדים נוחתים על כלי שיט בעת חציית הים התיכון, נחים וממשיכים בנדידתם. בספינה השנייה בלוד עומד שחף אגמים בין הדגים שברשת. שני העופות מתארים את חיי הספנים, ומתעדים תופעה רחבה של עופות מים הנחים על כלי שיט בעת הנדידה.

תפוצת הברווזים בפסיפסים, בגליל התחתון המזרחי, בגליל התחתון המרכזי, בשפלת יהודה ובנגב המערבי, תואמת את פיזור בתי הגידול הלחים ואת נתיבי הנדידה החוצים את ארץ ישראל. האומנים הכירו היטב את עופות המים שנכחו בנוף בעונות הנדידה והחורף, והברווזים ניצודו למאכל.

וארו וקולומלה מתארים את גידול הברווזים בבריכות מלאכותיות במשקי האחוזות: תכנון הבריכות והמחסות, ההגנה מפני טורפים וגידול הברווזונים. בניגוד לאווזים, המקורות אינם מבחינים בין מיני הברווזים, ובמקרים רבים הוחזקו ברווזי בר שנלכדו בטבע. ברווזי הבר ניצודו בעיקר בחורף ונחשבו למקור מזון חשוב, כפי שמתואר בפסיפס מארגוס שבפלופונס, שבו בזייר משלח עוף דורס לציד ברכיות. באומנות הרומית מופיעים הברווזים לעיתים קרובות בנופי מים, ובפסיפסי עונות השנה גם לצד דמות החורף וסממניה, משום שבחורף מגיעים הברווזים הנודדים. טוינבי מציינת שברווזונים ניתנו לעיתים לילדים כחיות מחמד.

חלק מן הברווזים בפסיפסים אינם ניתנים לזיהוי ברמת המין, בשל ממדי הדמויות, רזולוציית הפסיפס, מצב השתמרותו, הסתמכות על תיעוד ישן שאי אפשר עוד להשלים בצילום חוזר, ולעיתים גם בשל פגיעה מכוונת בתקופת האיקונוקלאזם. כך בכנסיית בית לויה השתמרה רק צללית כללית של העוף, המאפשרת זיהוי ברמת משפחת הברווזיים בלבד. הברווזים בסצנות הנילוטיות מתארים את עולם החי של הנילוס, והברווזים בנופים המקומיים מעידים על נוכחותם בארץ ישראל בעונות הנדידה והחורף, וגם על אחזקתם וגידולם בשבי.

חסידה לבנה

חסידה לבנה בנוף נילוטי עם צמחי לוטוס בפסיפס כנסיית הלחם והדגים בטבחה, עין שבע
חסידה לבנה בנוף נילוטי עם צמחי לוטוס · עין שבע – טבחה · התקופה הביזנטית

החסידה הלבנה נמנית עם העופות הנודדים הבולטים בישראל, והיא חולפת בלהקות גדולות מאוד. היא מתוארת ב־9 אתרי פסיפס, בגליל התחתון, בשפלת יהודה, בחוף הדרומי ובנגב המערבי. 6 מהם עיטרו מבנים נוצריים, 2 מבנים רומיים ואחד בית כנסת. החסידה הלבנה הייתה מן העופות הנודדים המוכרים והבולטים בנוף הארץ גם בעת העתיקה. החסידה מחפשת את מזונה בנופים לחים ופתוחים: מישורים, ביצות, גדות נחלים ומקווי מים.

בפסיפסי ארץ ישראל מתוארות החסידות גם בנופי הנילוס, כשהן מהלכות בין צמחי מים ולוטוס קדוש, ולעיתים אוחזות נחש במקורן, כמו בפסיפס בית חג הנילוס בציפורי. תיאורים אלה תואמים את סביבת מחייתן הטבעית ואת דרך חיפוש המזון של החסידות בבתי גידול לחים.

החסידות מקננות באירופה, ובסתיו נודדות דרומה לאפריקה לאורך צירי נדידה יבשתיים העוברים דרך ישראל. אחד מנתיבי הנדידה המרכזיים ממשיך לאורך עמק הנילוס, מסדרון אקולוגי עשיר במקורות מים, במזון ובבתי גידול מתאימים. בדרכן דרומה, ולעיתים גם בדרכן צפונה באביב, הן עוצרות למנוחה ולהזנה במקווי מים, בשטחים פתוחים ובמישורים ירוקים.

החסידות ניצודו גם למאכל. בפסיפס אחוזתו של יוליוס (The Estate of Julius) מקרתגו מגיש אחד מעובדי האחוזה שתי חסידות כתשורה לאדון האחוזה, עדות לכך שהחסידות נחשבו משאב מזון ושלל ציד ראוי להגשה לבעלי האחוזה. ציד החסידות לאורך נתיבי נדידתן נמשך גם בעת החדשה, ועד היום מתועד ציד בלתי חוקי של חסידות בעונות הנדידה, למשל בלבנון ובמצרים.

תיאורי החסידות בפסיפסים, בנופי ארץ ישראל ובנופים הנילוטיים, משקפים מציאות אקולוגית מוכרת, התואמת את דפוסי התפוצה והנדידה שלהן כיום.

מגלן חום

מגלן חום בפסיפס כנסיית בית לויה, שרידי צבעי הנוצות והמקור המאונקל האופייני
מגלן חום, שרידי צבעי הנוצות והמקור המאונקל · בית לויה – כנסייה · התקופה הביזנטית

המגלן החום מתואר ב־3 אתרי פסיפס, בגליל התחתון ובשפלת יהודה. 2 מהם עיטרו מבנים נוצריים ואחד מבנה רומי. בקפלת המנזר בשדה נחום השתמרו הראש והמקור המאונקל האופייני, ובכנסיית בית לויה הראש, המקור וצורת הגוף.

בבית לויה הזיהוי נשען על מכלול סימנים ברורים: מקור מאונקל אופייני, נוצות בגוון חום, גוף מוארך, עיקול צוואר מודגש ומבנה נוצות זנב תואם.

בכנסיית בית לויה נערך איקונוקלאזם אגרסיבי, שפגע בשלמות הדמויות והקשה על זיהוי מיני העופות והיונקים. עם זאת השתמרו שרידים ברורים של חלקי גוף: קצוות הגוף, רגליים, מקורים, אוזניים, זנבות ולעיתים גם חלקי גו. ההשחתה בוצעה באופן מבוקר וזהיר, ולכן נותרו פרטים מורפולוגיים מזהים רבים. בצירוף המבנה האנטומי ותנוחות הגוף האופייניות, הם מאפשרים זיהוי מהימן של מרבית הדמויות.

החוקרים מייחסים את ההשחתה לצו האיקונוקלאסטי של יזיד השני (721 לספירה), שהורה על מחיקת דמויות אדם וחיה. נראה שתושבי האתר עצמם ביצעו את הפגיעה, ועשו זאת באופן חלקי בלבד, בלי להרוס את הפסיפס כולו. ההשחתה הזהירה מאפשרת אפוא במידה רבה את הזיהוי. על אף פגיעתו, הפסיפס מציג מגוון רחב של בעלי חיים ומרחיב את מגוון המינים המוכרים מן הפסיפסים, ובפרט משפלת יהודה. במילים פשוטות: מזל שהם לא מחקו הכול.

המגלן החום הוא עוף מים בינוני בגודלו, בעל צוואר ורגליים ארוכים ומקור מאונקל. לבושו חום כהה, ולכנפיו ברק ירוק מתכתי. מקורו ורגליו בגוון חום־אדמדם. בלבוש הקיץ מתעצם הגוון האדמדם, בעיקר בצוואר, וגשר העין מקבל גוון כחלחל, תחום בפסים לבנים דקים.

המגלן החום מאכלס בתי גידול לחים, וניזון מחסרי חוליות, מדו־חיים ומדגים. הוא מחפש את מזונו בהליכה על גדות מקווי מים או במים רדודים, ומחטט בבוץ במקורו.

המגלן החום הוא עוף נודד. בישראל הוא מוכר כיום כחולף, כחורף וכיציב, ומקנן שכיח. עד שנות השבעים של המאה העשרים היה מוכר כחורף וכחולף בלבד. מיעוט הופעותיו בפסיפסים מעיד שגם בעת העתיקה היה נדיר יחסית בנוף המקומי, וסביר שבתקופה זו לא קינן באזור.

סבכי שחור־כיפה

נקבת סבכי שחור־כיפה עם כיפה חומה־חלודית בסצנת ציד ציפורים במקלות דבק, פסיפס כנסיית נהרייה
נקבת סבכי שחור־כיפה בסצנת ציד ציפורים במקלות דבק · נהרייה – כנסייה · התקופה הביזנטית

הסבכי שחור־הכיפה מתואר בפסיפס אחד, בכנסיית נהרייה שבגליל העליון, מאמצע המאה ה־6. זהו תיאור ייחודי, שלא היה מוכר עד כה בפסיפסי ארץ ישראל, ולמיטב ידיעתי זהו תיאורו היחיד גם בפסיפסי התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית בכלל. בכך מתרחב מגוון ציפורי השיר המוכרות מן הממצא.

בנהרייה מופיע הסבכי בסצנת ציד ציפורים במקלות דבק. צייד אוחז מקלות דבק, ומולו עומד נץ מצוי דומם, אף הוא בעיצוב יחידאי בפסיפסי ישראל. הנץ הוא פוחלץ, שסייע לצייד. הסבכים וציפורים נוספות מתוארים בתוך מדליונים אחרים ובין המדליונים, וביניהם יוני סלעים במעוף, ושחרור ועורב אפור הניצבים מול כלובים ריקים ופתוחים, כולם קשורים לסצנת ציד הציפורים.

בפסיפס מתוארים כמה פרטים של סבכי שחור־כיפה: זכר ונקבות בעמידה, ונקבה אחת במעוף. זיהוי המין נשען על מבנה הגוף הקטן, ובעיקר על סימן הזיהוי המובהק שלו, הדו־צורתיות הזוויגית. לזכר כיפה שחורה ולנקבה כיפה חומה־חלודית, וכך הן מתוארות גם בפסיפס. בטבע גוף הנקבה חום יותר מגוף הזכר האפרפר, ובפסיפס הודגש גוון זה, כנראה כדי לחדד את הזיהוי ואת ההבדל בין הזוויגים.

ריבוי הפרטים, זכרים ונקבות, מעיד על שכיחות המין בהקשר הסצנה המאוירת: ציד ציפורים בסתיו, בעת הנדידה, במטעי עצי הפרי. גם בפסיפסים אחרים מארץ ישראל חזרה על כמה פרטים מאותו מין משקפת את שכיחותו בהקשר המתואר: בקיסריה גידול בחווה, בבית ליאונטיס בבית שאן חוות תוכים וייצור כלובים, ובשדה נחום גידול אווזים.

הסבכי שחור־הכיפה הוא ציפור נודדת. הסבכים העוברים בגליל המערבי בנדידת הסתיו ניזונים מפירות וצוברים עתודות לקראת המשך הנדידה. נוכחותם הבולטת בפסיפס משקפת ככל הנראה את עונת הסתיו כעונת השיא של הציד במטעי הפרי. אותה עונה משתקפת גם בפירות המתוארים בפסיפס: אשכולות ענבים, רימונים ותאנים, המבשילים בסוף הקיץ ובראשית הסתיו ומוצגים בשלים ומוכנים לאכילה. התאנים מוגשות על עלה של קולקס הקדמונים, ולצד מלון עגול, צהוב ובשל מוצגת סכין.

נקבת סבכי שחור־כיפה במעוף בסצנת ציד ציפורים, פסיפס כנסיית נהרייה
נקבת סבכי שחור־כיפה במעוף, בסצנת ציד ציפורים · נהרייה – כנסייה · התקופה הביזנטית

שלוש ציפורים מתוארות בנהרייה במעוף: שתי יוני סלעים ונקבת סבכי שחור־כיפה. תיאור ציפורים במעוף הוא יחידאי בפסיפסי ארץ ישראל, והוא נדיר גם בפסיפסי התקופה מחוץ לישראל ובכלל הפסיפסים. כשעופות מתוארים במעוף, הדבר קשור כמעט תמיד לציד ציפורים או לבזיירות באמצעות עופות דורסי יום: עופות דורסי יום העטים על טרפם, או ציפורים הנמלטות בתעופה מעוף דורס יום ששימש עזר לצייד.

בעמידה יכול האומן להציג את סימני הזיהוי בבירור. במעוף משתנים קווי הגוף, וסימני הזיהוי מוסתרים בחלקם. עוף בעמידה גם נוח לצפייה, כשהוא בשבי בכלובים או כפוחלץ המשמש דגם לאומנים. כפי הנראה אלו חלק מהסיבות לעיצוב ציפורים ועופות בעמידה בכלל הפסיפסים. בנהרייה המעוף נחוץ להבנת ההתרחשות: חלק מן הציפורים מוצגות בעמידה, ואחרות נבהלות ונמלטות. המעוף מוסיף למכלול את ממד התנועה במרחב הציד ואת הבהלה במטעים.

על רקע זה, הופעת הסבכי שחור־הכיפה בפסיפס נהרייה משקפת מציאות חקלאית מוכרת: ציפור נודדת שגרמה נזק למטעי הפרי בסתיו, נלכדה בשיטות שנועדו גם להגן על היבול וגם לנצל את הציפורים כמזון, והוחזקה בכלובים לאחר לכידתה. זהו תיעוד חזותי ישיר של אחת מן הציפורים המרכזיות בציד הסתווי.

נקבת סבכי שחור־כיפה, עם כיפה חומה־חלודית, לכודה על מקל דבק בקפריסין
נקבת סבכי שחור־כיפה שנלכדה במקל דבק בקפריסין, ספטמבר 2026 · צילום: Committee Against Bird Slaughter (CABS)

למרבה הצער, ציד בלתי חוקי של הסבכים במקלות דבק נמשך באגן הים התיכון עד ימינו, ובולט במיוחד בקפריסין. בכל סתיו נלכדים שם סבכים שחורי־כיפה ואדומים־חזה בנדידתם, ברשתות ערפל ובמקלות דבק. הם נמכרים בשוק השחור כמנה מקומית בשם "אמבלופוליה" ("ציפורי הכרם"), שאכילתה אסורה בחוק. הסבכי שחור־הכיפה הוא המין העיקרי שאליו מכוון הציד הסתווי באי. מקלות הדבק מוכנים שם מפירות של עץ מקומי או מדבק ציפורים, ולעיתים רגלי הציפורים נדבקות למקל עד כדי כך שיש לתלוש אותן ממנו. המנה הייתה בעבר מזון משלים לעניים, ועדיין קיים אחריה ביקוש רב. בקרב הלוכדים, הכנת מקלות הדבק, הכשרת המטע, הלכידה ואכילת הציפורים נחשבות לפעילות חברתית שרבים זוכרים מילדותם עם אבותיהם וסביהם. אף שהשימוש ברשתות ובמקלות דבק אסור בקפריסין מאז 1974, הציד נמשך, וכיום הוא מונע בעיקר ברווח כספי. בסתיו 2025 נהרגו בקפריסין, באזורי הסקר בלבד, כ־726,000 ציפורי שיר נודדות, ובהן סבכים שחורי־כיפה וסבכים חורשים.

סייפן עקוד

שני סייפנים עקודים עומדים על גביע זכוכית ושותים מים, פסיפס מערבית לקמרונות הטיילת בקיסריה
שני סייפנים עקודים שותים מגביע זכוכית · קיסריה – מערבית לקמרונות הטיילת – בית מגורים · התקופה הביזנטית

הסייפן העקוד מתואר בפסיפס אחד, בבית מגורים מערבית לקמרונות הטיילת בקיסריה שבשרון. שני פרטים ניצבים בחן על שפת גביע זכוכית ושותים ממנו. הם משובצים במדליון עגול של שריגי גפן, בין תיאורים של הכנסת אורחים, סלים עמוסי ענבים, עופות ויונקים אחרים, מכלול מן הריאליה המקומית, החקלאות וחיי הכרם.

זיהוי המין מתאפשר בעיקר על סמך מבנה המקור השחור, הארוך והמאונקל כלפי מעלה — סימן מובהק של הסייפן. לכך מצטרפים ממדי גוף קטנים יחסית, מבנה אנטומי עדין, רגליים ארוכות ודקיקות, וכן דגם הניצוי: ראש ועורף שחורים. בפרט השמאלי ניכרת חלוקה ברורה של כתמים שחורים על הכנף — בסוככות השכמה, בסוככות הגדולות ובקצה הכנף. סביר שהפרט הימני, הקטן יותר, הוא נקבה, המתאפיינת בדגם ראש בהיר יותר ובמקור קצר יותר.

הקִרבה אל חוף הים מדגישה את נוכחות עופות המים בסביבת המבנה בקיסריה, שהיה ממוקם בסמוך לחוף ולנמל. הזוג המתואר בפסיפס משקף מציאות אקולוגית יומיומית, כאילו עשה דרך קצרה מן החוף אל מי הגביע. התיאור משלב ייצוג נאמן של עופות מים עם סצנה יומיומית ונעימה לעין, המשקפת את סביבת החיים המקומית.

הסייפן הוא עוף מים חולף בישראל, הנצפה בעיקר לאורך חופים, בלגונות, בשדות מוצפים ובגדות מקווי מים. מזונו מבוסס על חסרי חוליות קטנים — סרטנים, תולעים וחרקים מימיים — אותם הוא מאתר במים רדודים או בבוץ באמצעות מקורו הרגיש. רגליו הארוכות מאפשרות תנועה במים רדודים, ובתנועות סריקה מצד לצד הוא לוכד את טרפו.

סייפן נוסף מעוצב בפסיפס הווילה הרומית באל־מקרקש שבבית גוברין, בהקשר נילוטי, בין נופי הנילוס ומקדש מאלכסנדריה. שם הוא מזוהה ברמת הסוג בלבד, ולכן אינו נכלל בספירת המינים. הוא מוזכר בפרק העופות בהקשר נילוטי.

עגור אפור

עגור אפור בעמידה אופיינית עם סיבוב צוואר, פסיפס כנסיית נהרייה
עגור אפור בעמידה אופיינית · נהרייה – כנסייה · התקופה הביזנטית

העגור האפור מעוצב ב־9 אתרי פסיפס, בגליל העליון והתחתון, בבקעת הירדן, בשומרון, בשפלת יהודה ובנגב המערבי. 6 מהם עיטרו מבנים נוצריים, 2 בתי כנסת ואחד מבנה רומי. הזיהוי מתבסס על הגוון האפור, נוצות הכנף הפרועות הנשמטות מעל הזנב, הרגליים הארוכות, גובהו וגודלו של העוף. לעיתים מתואר ניצוי שחור בקדמת הצוואר, וניכרים גם ההליכה הטיפוסית וכיפוף הצוואר בעת הורדת הראש. בחלת' אל־פולה מעוצבים שני עגורים נגדיים, והימני מתואר אוכל עינב אדום. בנהרייה מעוצבים שלושה עגורים, כל אחד במדליון נפרד. הראשון בעמידת שינה, ראשו בכנפו, וכנראה הוא עומד על רגל אחת. השני עומד על רגל אחת, ראשו מסובב לאחור ועיניו פקוחות. השלישי, הגדול שבהם, בסטרה הצפונית, מתואר בהליכה, וצווארו וראשו לא השתמרו.

בבאר שמע ובנהרייה העגור עומד בעמידה אופיינית: רגל אחת מורמת וכפופה בברך, כך שנוצר משולש בין הרגליים, והצוואר מסובב אל הרגל המורמת. נראה שהעמידה היא אחת הדרכים לזהות את העופות הגדולים בפסיפסים. פליניוס מתאר את העגורים השומרים על הלהקה, העומדים על רגל אחת (NH 10.59). העגור האפור מזוהה בעיקר בגובהו, בגודלו, במבנה גופו, בנוצותיו ובזנבו.

פסיפס עגור אפור אוכל ענבים, כנסיית חלת' אל פולה בבקעת הירדן
עגור אפור אוכל ענבים · חלת' אל פולה – כנסייה · התקופה הביזנטית · צילום: שלומי עממי, באדיבות קמ"ט ארכיאולוגיה

העגור האפור הוא עוף נודד. הוא חולף בישראל בלהקות בסתיו ובאביב לאורך הבקע הסורי־אפריקאי, ועוצר לאכילה ולמנוחה ליד מקורות מים, כגון בקעת החולה, נהר הירדן ונחל תרצה. חלק מהעגורים חורפים בעמק החולה בלהקות גדולות. העגורים ניזונים בעיקר מן הצומח, וכשהם נוחתים בשטחים מעובדים הם גורמים נזק לחקלאים. העגור המנקר עינב בכרם בחלת' אל־פולה ממחיש מציאות זו.

ציד. בעת הנדידה ניצודו העגורים בידי ציידים מקומיים. בפסיפס הווילה הרומית משכם מתואר זוג עגורים שניצודים בחיצים, ואחד מהם שותת דם מחץ בחזהו. בכנסיית נהרייה העגורים הם עופות שניצודו, וריבויים בפסיפס מלמד על נוכחותם באזור, ואולי גם על אחזקתם בשבי, כמו החוגלות. עד ימינו מתקיים ציד לא חוקי של עגורים בעת נדידתם בלבנט, למשל בלבנון. עגורים ניצודו גם בבזיירות. אוסאמה אבן מֻנקִד' (1095–1188), אציל מוסלמי שפעל בארץ ובסוריה בתקופת הצלבנים, מתאר צייד מגנואה שצד עגורים באזור עכו באמצעות נץ גדול.

במקורות הקלאסיים. המקורות היווניים־רומיים מתארים בהרחבה את אורחות חיי העגור. פליניוס, פלוטרכוס ואיליאנוס מזכירים את נדידת העגורים בלהקות מסודרות ואת מבנה התעופה האופייני להן. קלאודיאנוס תיאר את מסעות העגורים מתרקיה אל הנילוס, ולוקרטיוס הזכיר את קריאותיהם הרמות בשמים. הורטיוס, סטאטיוס ואאולוס גליוס מזכירים את בשר העגור כמזון יוקרתי. מקורות נוספים מתארים החזקת עגורים בלהקות, האבסתם, ואף מופעי ראווה וקרבות פומביים שנערכו בהם בתקופה הרומית.

גידול בשבי ומאכל. עגורים גודלו בשבי האדם כבר לפני אלפי שנים. במצרים העתיקה הם ניצודו ברשתות מיוחדות לעופות ארוכי רגליים, הוחזקו בלהקות במכלאות, הוזנו בגרעינים, וחלקם אף פוטמו כדי לשפר את איכות בשרם. תיעוד לכך נראה בתבליטים מקברי סקארה, ובהם המסטבה של טי (2494–2345 לפסה"נ). פליניוס הזקן מביא את דברי קורנליוס נפוס, שלפיהם בימיו היה בשר החסידות מבוקש יותר מבשר העגורים, ובזמנו של פליניוס כבר נעשו העגורים מבוקשים ביותר (NH 10.60). ביוון הקלאסית החזיקו עגורים גם כחיות מחמד בבתים. בימי הביניים גידלו עגורים באירופה בבתים ובחצרות, ועגור צעיר מתאלף בקלות ומשתלב במשק הבית.

עגור אפור מאולף וגור כלבים מטיפוס כנעני בסצנת משחק, פסיפס כנסיית באר שמע
עגור אפור מאולף וגור כלבים מטיפוס כנעני בסצנת משחק · באר שמע – כנסייה · התקופה הביזנטית

בחצר. בפסיפס כנסיית באר שמע מתוארים גור כלבים מטיפוס כנעני, שלצווארו קולר עם פעמונים, ועגור אפור גבוה, בסצנת משחק. הכלבלב מושיט את רגלו השמאלית בהזמנה למשחק, והעגור מגיב בכיפוף צווארו. העגור הוא עגור מאולף, שהוחזק בשבי בעיקר למאכל, וסביר שגם להרתעה, בזכות ערנותו וקולו הרם הנשמע למרחק. פליניוס מציין שעגורים מאולפים אוהבים לשחק (NH 10.59). הסצנה מתוארת במדליון יחיד, באבני פסיפס זעירות במיוחד, בגודל של כ־2–3 מ״מ, ובמגוון צבעים עשיר. אלה מאפשרים תיאור מדויק של שני בעלי חיים בסיטואציה דינמית, ומעידים על העסקת אומנים מיומנים במיוחד.

במקורות היהודיים. העגור נזכר במקרא פעמיים: כעוף נודד, "וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה" (ירמיהו ח, ז), ובזכות קולו, "כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף" (ישעיהו לח, יד). רש"י מזהה את ה"כורכיא" שבתלמוד (קידושין מד ע"א) עם העגור. בימי הביניים נחשב העגור עוף טהור: בספר חסידים יש הוראה ליהודי שמחזיק עגור בביתו לשחוט אותו מיד, וב"שבילי אמונה" (ספרד, המאה הי"ד) בשר העגור נמנה עם המאכלים. כיום אין אוכלים אותו, משום שנפסקה מסורת אכילתו, והוא גם עוף מוגן. העגור מופיע גם בשני פסיפסים של בתי כנסת, במעון־נירים ובבית אלפא.

עגור הכתר. עגור הכתר מופיע רק בפסיפס הנילוטי בטבחה (עין שבע), ומזוהה לפי ציצת הנוצות הזהובה שבראשו. הוא שייך לנופי הנילוס העליון, ונדון בפרק העופות בהקשר נילוטי.

פלמינגו גדול

פלמינגו גדול בפסיפס בית הכנסת מעון־נירים, עם רגליים ארוכות, צוואר מוארך ומקור מעוקל כלפי מטה
פלמינגו גדול · מעון-נירים – בית כנסת · התקופה הביזנטית

הפלמינגו הגדול מעוצב ב־11 אתרי פסיפס, בגליל התחתון, בשרון, בשומרון, בירושלים, בשפלת יהודה ובנגב המערבי, ועיקר ההופעות בנגב המערבי. 8 מהפסיפסים עיטרו מבנים נוצריים, 2 בתי כנסת ואחד מבנה רומי. הוא מן העופות הבולטים בתיאורי הפסיפסים, ואף השכיח ביותר מבין העופות הנודדים המיוצגים בהם. שכיחותו הגבוהה נגזרת ממאפייניו הבולטים: גודל מרשים, גוף גבוה, תנועה אלגנטית ונוכחות חזותית ייחודית, ובשרו שנחשב למעדן תאווה. בפסיפסים ניכרת העדפה לבעלי חיים גדולים ובולטים, אשר יופיים ניכר לעין, לצד ערכם הכלכלי־תזונתי. הפלמינגו גם קשה ללכידה: הוא עוף עונתי וחששן מאוד, ומי שהצליח ללכוד אותו היה צייד מקצועי ומיומן. לכך מצטרפים מראהו האצילי והענוג וצבעו הוורוד.

ערכו הכלכלי של מין הוא רק אחד השיקולים להכללתו בתיאורי הפסיפס. כך למשל הזית, מן הגידולים המרכזיים בכלכלת הארץ, כמעט אינו מתואר, למעט מקרה יחיד בבית הכנסת השומרוני בסמארה. לעומת זאת, הפלמינגו – שאינו מין משקי מובהק – זוכה לייצוג חוזר, ככל הנראה בשל איכויותיו האסתטיות והנראות הייחודית שלו, צבעיו הבולטים וגם בשל היותו מאכל יוקרה ובשרו מרובה. גם נוצותיו הוורדרדות נחשבו יוקרתיות בעולם הרומי. יובנאליס ומרטיאליס מזכירים את הפלמינגו כעוף מותרות המוגש במשתאות עשירים, ויובנאליס מציין במיוחד את לשון הפלמינגו כמעדן נחשק.

זיהוי הפלמינגו מתבסס על מאפיינים מורפולוגיים ברורים: גוף גבוה, רגליים ארוכות ודקות, צוואר מוארך וגמיש ומקור מעוקל כלפי מטה. מקור זה מותאם לסינון מזון מן המים והוא אחד מסימני הזיהוי המובהקים של המין. צבעו הוורדרד של הפלמינגו, הנובע מתזונה עשירה בפיגמנטים קרוטנואידיים, מהווה אף הוא מאפיין בולט.

הפלמינגו הגדול הוא עוף מים חברותי, החי בלהקות גדולות בבתי גידול של מים רדודים, בעיקר אגמים מליחים, לגונות, בריכות חוף ומלחות. תפוצתו רחבה ומשתרעת מאגן הים התיכון, דרך אפריקה ועד דרום־מערב אסיה. ישראל מצויה על ציר נדידה מרכזי של המין, והוא מופיע בה בלהקות בעיקר כעוף חורף ולעיתים גם בעונות המעבר.

בעת נדידתם או חנייתם בישראל, הפלמינגו שוהים פרקי זמן ממושכים באתרים מתאימים, לעיתים ימים ואף שבועות, לצורכי מנוחה ואכילה. הם מתרכזים בבריכות מלוחות ובבתי גידול רדודים לאורך מישור החוף והערבה. סביר כי חנו גם באתרי מים רדודים רבים שהתקיימו בעבר לאורך צירי הנדידה והביצות של מישור החוף, ובהם אזור עתלית, שבו הופק כבר בתקופה הרומית מלח מבריכות רדודות, שיצרו בתי גידול מליחים המתאימים לעופות מים, ומושכים את הפלמינגו גם כיום.

תזונתם מתבססת על סינון מזון מן המים באמצעות תנועות סריקה של המקור. הפלמינגו ניזון מאצות, יצורים זעירים, סרטנים ורכיכות, אותם הוא מסנן מתוך המים והבוץ. דגם אכילה זה מחייב סביבה עשירה במזון מיקרוסקופי ובמים רדודים.

כאשר להקות הפלמינגו נעצרות למנוחה ואכילה, הן הופכות זמינות לציד. בהיותו עוף גדול השוהה בקבוצות צפופות בבתי גידול רדודים, הפלמינגו היה יעד נוח יחסית לציד. קשייו בהמראה מיידית – הצורך בריצה לפני התרוממות והתרוממות הדרגתית לגובה – מגבירים את פגיעותו בשלב זה. גודלו הופך אותו לטרף משתלם, המספק כמות בשר גדולה. בפסיפס מאל־ג'ם (El-Djem) שבתוניסיה מתואר פלמינגו כפות, עדות אפשרית ללכידתו ולהחזקתו בידי אדם.

נוכחותם הממושכת והבולטת בנוף, זמינותם למאכל תאווה בעיתות הנדידה יחד עם גודלם, צבעיהם ויופיים הייחודי, תרמו לבחירה לתאר אותם בפסיפסים.

פרוש מצוי

זוג זכרי פרוש מצוי שותים מים מגביע מתכת, פסיפס כנסיית בית לויה
זוג זכרי פרוש מצוי שותים מים מגביע · בית לויה – כנסייה · התקופה הביזנטית (הצבעים וקווי המיתאר הודגשו דיגיטלית)

הפרוש המצוי מתואר בפסיפס אחד, בכנסיית בית לויה שבשפלת יהודה. זוג זכרים שותים מים מגביע ברונזה, ואולי ברונזה מצופה זהב, במדליון המרכזי של השורה המזרחית בשטיח הגפנים, הסמוכה לאפסיס. זהו תיאורו היחיד המוכר בפסיפסי ארץ ישראל.

הזיהוי נשען על דגם הצבעים של הזכר: ראש ועורף אפורים־כחלחלים, חזה וגרון בגוונים ורדרדים־אדמדמים, גב חום וכנף כהה עם פסים לבנים בולטים וגיוון צהבהב בשולי הנוצות. השילוב של החזה האדמדם והדגם הבולט בכנף מאפיין את זכר הפרוש המצוי.

גם הגביע מתואר בדיוק. האומן בנה אותו מאבנים צהובות ובגוני אוקר, הצליל אותו בכתום־חום, והניח פס של אבנים לבנות לאורכו. כך ניכר הברק של מתכת יקרה ומלוטשת. הגוונים הצהובים מתאימים לברונזה בגוון זהוב, ואולי לברונזה מצופה זהב. האומן החזיק גם אבנים אדומות, ששימשו אותו בחזה הפרושים ובמסגרת. בגביע הוא בחר דווקא בצהוב, ולכן נראה שלא תיאר כלי נחושת. כלי כזה הוצב כנראה בחצר או בגן כמקור מים לציפורים.

הפרוש המצוי נפוץ באירופה, במערב אסיה ובחלקים מצפון אפריקה. בישראל הוא חורף מצוי וחולף. הפרושים מגיעים בסוף אוקטובר, שוהים עד סוף החורף וראשית האביב. בחורף הם שוהים בחורשים, במטעים, בשטחים חקלאיים ובגינות, יורדים הרבה לקרקע לחפש זרעים, ושותים ממקורות מים קטנים, גם מכלים בחצרות ובגינות.

נראה שהאומן תיאר מראה חורפי מוכר מן החצר והגן: פרושים היורדים לשתות מכלי מים. הוא תיאר אותם בדגם הצבעים המלא של הזכר. הפרושים חוזרים מדי שנה לאותם אתרי חריפה, ולכן סביר שבני המקום הכירו אותם כאורחים קבועים של החורף, שמחו בבואם וחיבבו אותם.

שחף אגמים

שחף אגמים צעיר בתוך רשת הדייגים בירכתי ספינת דיג, פסיפס בית האמידים בלוד
שחף אגמים צעיר ברשת הדייגים בירכתי הספינה · לוד – בית האמידים · התקופה הרומית המאוחרת

שחף האגמים מתואר בפסיפס אחד, בבית האמידים הרומי בלוד שבשפלת יהודה, בסצנת דיג ימית. הוא יושב בתוך רשת הדייגים שבירכתי ספינת מפרש עמוסת דגים, נוסע סמוי שמצא לעצמו מקום נוח ליד השלל. האיור קטן ומוצנע בתוך הפסיפס העמוס, ומתגלה רק בהתבוננות מעמיקה.

האומן תיעד כאן התנהגות מוכרת: שחפים מלווים ספינות דיג, ממתינים לשלל העולה ברשתות ולוקחים לעצמם חלק ממנו על חשבון הדייגים. השחף בלוד תפס טרמפ וזכה בארוחה טובה, והוא נראה שבע ומרוצה בתוך שפע הדגים.

השחף הוא שחף אגמים צעיר, בלבוש חורף: ראש בהיר וגוון כהה בכיפת הראש. הטבעת הבהירה סביב העין השחורה מתורגמת באיור לאבן לבנה יחידה בחלקה האחורי של העין, והכתם הכהה בקצה המקור מעיד על פרט צעיר, בן שנה לכל היותר. שחף האגמים הוא השחף הנפוץ ביותר לאורך מישור החוף, ומלווה פעילות דיג עד ימינו.

שחף האגמים הוא עוף נודד וחורף שכיח בישראל, המגיע בסתיו ונשאר עד האביב. הוא ניזון מדגים ומיצורים קטנים שהוא אוסף מעל פני המים, ונמשך לסירות דיג ולמקורות מזון זמינים.

שחף נוסף מעוצב בווילה הרומית בעין יעל, בתיאור ימי בין דגים, בדומה לשחף האגמים בבית האמידים בלוד, היושב בתוך שלל הדגים בספינת הדיג. בעין יעל הוא מזוהה ברמת הסוג בלבד, ולכן אינו נכלל בספירת המינים.

שקנאי מצוי

שקנאי מצוי בפסיפס ארמון פסיפס הציפורים בקיסריה
שקנאי מצוי · קיסריה – פסיפס הציפורים · התקופה הביזנטית

שקנאי מצוי מתואר בפסיפס אחד, בארמון פסיפס הציפורים בקיסריה שבשרון, כחלק מן הקומפוזיציה הייחודית של הפסיפס הגדול. הוא נטוע בתוך מכלול רחב של עופות גדולים ומרשימים שעוצבו כאן במכוון: יען, פלמינגו ופורפיריה. הבחירה מבליטה העדפה מודעת לעופות בעלי נוכחות פיזית בולטת וערך חזותי ותזונתי.

השקנאי, מן הגדולים בעופות המים, מופיע בישראל בעונות הנדידה, בסתיו ובתחילת החורף, כאשר להקות גדולות חולפות לאורך מישור החוף. קיסריה שוכנת ממש על ציר הנדידה הסתווי, וגם כיום עוברות להקות השקנאים מעל קיסריה, חוף הכרמל והשרון. נתיב נדידה זה קשור למקורות מים, ביצות ובריכות שהתקיימו בעבר לאורך מישור החוף ושימשו תחנות עצירה קבועות למנוחה ולהזנה. במהלך נדידתו עוצר השקנאי באתרי מים עשירים בדגה, שם הוא שוהה מספר ימים, ניזון ומחדש את מאגרי האנרגיה שלו, ולאחר מכן ממשיך דרומה אל אזורי החריפה באפריקה. דגם התנהגות זה, של עצירה ממושכת במקווי מים רדודים ועשירים בדגים, הופך אותו לעוף בולט בנוף המקומי בעונות הנדידה ואף ליעד נוח יחסית לציד. גם בעת המראה מגוף המים מתקשה השקנאי להימלט במהירות: עליו להניע את גופו הגדול בריצה על פני המים ולהתרומם בהדרגה בתנועות כנפיים כבדות, והוא מגביה באיטיות יחסית — מאפיינים המגבירים את פגיעותו.

פליניוס מתאר את השקנאי (onocrotalus) כעוף גדול בעל מקור עצום ושק גרון רחב המשמש לאגירת מזון, ומדגיש במיוחד את תאבונו החריג ואת יכולתו לאגור כמויות גדולות של דגים. גם מרטיאליס מזכיר את גרגרנותו של השקנאי. עם זאת, בניגוד לפלמינגו, עגור או טווס, אין במקורות הקלאסיים עדויות לכך שבשר השקנאי נחשב מאכל יוקרה או מזון משובח לבני אדם.

השקנאי כמעט נעדר מן האומנות הרומית בכלל. מוכר רק תיאור נוסף אחד של שקנאי באומנות הרומית — בפסיפס "גן העדן לבעלי חיים" מן המאה החמישית בכנסייה בדאג פזארי (Dag Pazari) שבדרום אנטוליה. היעדרו הכמעט מוחלט מן הפסיפסים בולט במיוחד לנוכח גודלו, הקלות היחסית שבלכידתו וכמות הבשר הרבה שהוא מספק. נראה שלמרות ממדיו המרשימים, השקנאי לא נחשב עוף מאכל איכותי או יוקרתי לבני אדם.

מכלול הפסיפס בקיסריה מציג עושר, שליטה ויכולת ארגון. הפסיפס כולל גם ייצוגים של יונקים גדולים, חלקם אקזוטיים, ומציג באופן עקבי בעלי חיים גדולים ובולטים. בעלי המבנה הציגו כך את יכולתם להחזיק בעלי חיים גדולים, תחום מורכב, יקר ודורש כוח אדם מיומן, ידע, שטחים נרחבים של חוות גידול ומערך תפעולי מסודר.

השקנאי, בהקשר זה, משקף את יכולותיה הכלכליות והתפעוליות של המערכת שבתוכה פעל האתר. גודלו יוצר כמות בשר משמעותית המחייבת יכולות עיבוד ושימור, ועצם ניצולו מצביע על קיומה של מערכת מאורגנת הכוללת כוח אדם, תשתיות אחסון ושימור ויכולת הפצה.

נראה שהשקנאים שימשו בעיקר מזון לבעלי החיים שהוחזקו בחווה. החווה החזיקה יונקים גדולים מאוד, חלקם טורפי־על, שהיה צורך להזין אותם בכמויות גדולות של בשר. השקנאים עוברים בישראל בסתיו, בדרכם לחורף באפריקה, ונוחתים בביצות ובמקווי מים רדודים לאורך מישור החוף, ובהם ביצות כברה הסמוכות לקיסריה. בשל המראתם האיטית והמסורבלת קל מאוד לצוד אותם, ועוף כה גדול מספק כמות בשר רבה, שבני אדם לא העדיפו למאכלם. סביר שהשקנאים ניצודו בעת נדידתם ושימשו מקור בשר עונתי וזמין לטורפים. ייתכן גם שהדייגים של עיר הנמל, שבה פעל צי דיג גדול, השליכו למקווי המים דגים פחותי ערך ושיירי דיג כדי לעכב את הלהקות, כפי שמאכילים כיום את השקנאים הנודדים בטונות של דגים במאגר השרון. כך התאפשרה אספקה רציפה של שקנאים לאורך עונת הנדידה, בלי להחזיקם בשבי. מערך זה מתאים לקרבתה של קיסריה לנמל, למתקני המופעים ולאמפיתיאטרון הגדול של העיר, ששימש מאוחר יותר גם כהיפודרום, ולמערך של איסוף בעלי חיים מאפריקה ומאסיה, החזקתם ושילוחם דרך הנמל אל הזירות באיטליה.

אופן הצגת העופות בפסיפס מחזק קריאה זו. המינים חוזרים פעמים מספר לאורך אלכסוני השטיח. החזרות משקפות ריבוי בעלי חיים מכל מין ופעילות מתמשכת של אחזקה, ציד וניצול משאבים במסגרת משק חי רחב היקף.

המכלול בקיסריה זוהה במחקר הארכיאולוגי כארמון או כאחוזה של בעלי ממון רב. גודלו המרשים של הפסיפס, איכותו הביצועית והבחירה לתאר בעלי חיים גדולים, חלקם אקזוטיים, מלמדים שפעלה כאן אחוזה חקלאית־יצרנית: חווה רחבת היקף ובעלת אופי מסחרי מובהק.

מודל זה עולה בקנה אחד עם תיאורי אחוזות במקורות רומיים בני התקופה, כגון כתבי קולומלה (Columella) ו־וארו (Varro), שבהם מתוארת האחוזה כיחידת ייצור משולבת הכוללת גידולים, בעלי חיים, עיבוד תוצרים והפצתם, לצד החזקת בעלי חיים לצורכי תצוגה ויוקרה.

שליו נודד

שליו נודד בכלוב נצרים למכירה, פסיפס בית הכנסת במעון־נירים
שליו נודד בכלוב נצרים המוצע למכירה · מעון-נירים – בית כנסת · התקופה הביזנטית

שליו נודד, כשמו כן הוא, עוף נודד שאינו עוף מים, והכללתו כאן נובעת מדפוסי נדידתו ונחיתתו בחופים הדרומיים של ארץ ישראל. הוא מתואר בפסיפס אחד, בבית הכנסת במעון־נירים שבנגב המערבי, בתחום תפוצתו ובמסלול נדידתו.

תופעת נדידת השלווים לחופי דרום הארץ מוכרת היטב מן המקורות הקדומים ומתועדת כבר במקרא בהקשר ליציאת מצרים. השלווים נודדים בלהקות גדולות מעל הים, ולאחר מסע לילי ממושך של מאות קילומטרים הם נוחתים בבוקר כשהם תשושים, ולעיתים קרובות מחפשים מסתור תחת צמחייה נמוכה. מצב זה הופך אותם לטרף קל לציד המוני, תופעה שהייתה מוכרת היטב לאוכלוסיות החוף הדרומי של ארץ ישראל וצפון סיני.

תיאורים היסטוריים מחזקים תמונה זו. ההיסטוריון דיודורוס סיקולוס (המאה ה־1 לפנה"ס) מתאר את תושבי אזור אל־עריש הניזונים מציד שלווים באמצעות רשתות. פליניוס הזקן (המאה ה־1 לספירה) מציין את גודל הלהקות החריג, עד כדי כך שתיאר אותן כמכסות כלי שיט בעת נחיתתן. באותו חיבור הוא מציין כי באיטליה גידלו שלווים גם לצורכי קרבות. וארו מספר כי נהגו לפטמם למאכל וכי הם נמכרו במחירים גבוהים, עדות לערכם הכלכלי ולביקוש שהיה להם בשווקים הרומיים. פלאוטוס מוסיף כי שלווים נמכרו גם כצעצועים לילדים, והמילה "שליו" שימשה אף ככינוי חיבה. פליניוס מוסיף כי בימיו רווחה האמונה שבשר השליו עלול להיות רעיל, משום שהעוף ניזון מזרעי הרוש, אף שעדויות רבות אחרות מצביעות על היותו עוף מאכל מבוקש. גם בספרות חז"ל נזכר השליו כעוף עתיר שומן, הנאסף למאכל בהמוניו. חוקרי ארץ ישראל בעת החדשה תיארו להקות עצומות הנראות כענן כהה מעל קו החוף.

שיטות הציד המסורתיות תואמות את התנהגות העוף: רשתות גבוהות, לעיתים בגובה של שלושה עד ארבעה מטרים, נפרסו לאורך החוף. לעיתים הוצבו בזוגות, כך שהשליו נכנס דרך רשת אחת ונלכד בשנייה, והסוואה באמצעות שיחים וענפי דקל גורמת לעופות לחפש מחסה דווקא במקום המלכודת.

על רקע זה, הופעת השליו בכלוב בפסיפס מעון־נירים תואמת היטב את אזור תפוצתו ואת התנאים הייחודיים ללכידתו, ומעידה על ניצולו כמשאב כלכלי עונתי זמין. תיאור זה משתלב במכלול רחב יותר של סצנות בפסיפס מעון־נירים, הכוללות גם עיט מאולף לצורכי בזיירות, ומעיד על קיומה של מערכת ציד מפותחת ומגוונת.

נראה שלקהילה שפעלה במקום היו ציידים מיומנים במספר שיטות ציד, ושפעילות זו תרמה לאספקת מזון מקומי ואף ליצירת עודפים בעלי ערך מסחרי, כפי שמשתקף בהצגת השליו בכלוב, המעידה על הצגתו למכירה. השלווים שהוחזקו בכלובים שווקו למאכל, לפיטום, לקרבות, כצעצועים לילדים ולהחזקה בבתים.

לכידת שלווים מוכרת גם בעת החדשה ובימינו ממש לאורך חופי דרום הארץ, ובכלל זה ברצועת עזה ובצפון סיני, שם נמשכת לכידה עונתית של שלווים נודדים באמצעות רשתות, איסופם לאחר הלכידה והחזקתם בכלובים עד למכירתם כמשאב מזון זמין.

ריבוי השימושים בשליו ממחיש כי גם עוף קטן לכאורה היה בעל ערך כלכלי מגוון בעולם העתיק. המסחר בשלווים חיים כלל ככל הנראה אספקת מזון, פיטום, קרבות, שעשוע והחזקה בבתים, והוא משקף את ניצולם של משאבי הטבע המקומיים למגוון צרכים כלכליים וחברתיים.

בפסיפס בית הכנסת הציגה הקהילה את משאבי הציד והמזון שעמדו לרשותה, את שגשוגה ואת יכולותיה. בתקופה הביזנטית התקיים מתח דתי מובהק בין הקהילה היהודית לבין הסביבה הנוצרית סביב טיב האמונה, לצד מאמצים מתמשכים לגיוס מאמינים. כל קהילה ביקשה להציג במבני הפולחן שלה איכות, יופי, גודל ושפע, כי הצלחה בחסות האמונה משכה מאמינים והחזיקה אותם בקהילה. תהליכים אלה מתועדים במחקר.

סיכום – עופות מים ועופות נודדים

ייצוג עופות המים והעופות הנודדים בפסיפסי ארץ ישראל משקף היכרות ישירה עם הפאונה המקומית ועם מחזור העונות. רוב המינים מתוארים באתרים הסמוכים לצירי הנדידה ולבתי הגידול הלחים שבהם הם נצפים גם כיום, לאורך מישור החוף, בבקע הירדן ובנגב המערבי. תפוצתם הגאוגרפית בפסיפסים תואמת את דפוסי הופעתם בנוף. עונות הנדידה והחריפה הביאו לנוף להקות גדולות וזמינות, ולכן היו גם עונות של ציד ולכידה.

בולטת חשיבותם הכלכלית של מינים אלה: עופות שניצודו למאכל, עופות שנלכדו בעת נדידתם והוחזקו בכלובים או בבריכות לפיטום ולמכירה, עופות שהוחזקו לנוי ולראווה במשקי האחוזות, ועופות ששימשו להאכלת טורפים, חלקם טורפי־על, שהוחזקו בחוות. לצד עופות בינוניים וגדולים, הבולטים במראם ומספקים כמות בשר רבה, כגון פלמינגו, עגור ושקנאי, מתוארים גם עופות קטנים שנלכדו בהמוניהם בעונת נדידתם, כגון שליו נודד וסבכי שחור־כיפה. מן הממצא עולה שבכל אתר בחרו בעלי המבנה להציג את מיטב יכולותיהם: את בעלי החיים הגדולים והמרשימים ביותר שידעו לגדל, להחזיק ולסחור בהם. בקיסריה הגיעו יכולות אלה לשיאן. בעלי החווה החזיקו בעלי חיים גדולים ואקזוטיים וקיימו בהם סחר בין יבשות, ובכך בחרו להתהדר בפסיפס. המדליונים בפסיפס זה גדולים במיוחד, בקוטר של כ־90 ס"מ לעומת 50–60 ס"מ ברוב הפסיפסים, וקנה המידה שלהם הותאם לתיאור בעלי חיים גדולים ברזולוציה טובה. באתרים שבהם לא התקיימו יכולות מעין אלה הוצגו ענפי גידול צנועים יותר, כמו חוות התוכים בבית ליאונטיס בבית שאן. גודל המינים המתוארים ומגוונם משקפים אפוא את היקפו ואת עושרו של כל אתר.

המינים בפרק זה מתוארים כחלק מן הנוף המקומי, ומעידים על נוכחותם בארץ ישראל בעונות הנדידה והחורף. התיאורים הנילוטיים משקפים היכרות ממשית עם סביבת הנילוס ואת הקשרים בין ארץ ישראל למצרים, והם נדונים בפרק העופות בהקשר נילוטי.

בסך הכול מתוארים בפרק זה 13 מינים של עופות מים ועופות נודדים, מתוך 49 מיני העופות שזוהו בפסיפסי ארץ ישראל. שיעור זה מלמד על מקומם המרכזי של עופות אלה בנוף, בכלכלה ובעולם הציד של התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית.

מקורות עיקריים

מקורות קדומים

  • אאולוס גליוס, לילות אטיים (Noctes Atticae).
  • אוסאמה אבן מֻנקִד', ספר הלימוד (כתאב אל־אעתבאר).
  • אליאנוס, על טבע בעלי החיים.
  • דיודורוס סיקולוס, הספרייה ההיסטורית (Bibliotheca historica).
  • הורטיוס, סאטירות.
  • התלמוד הבבלי, קידושין מד, א.
  • וארו, על החקלאות.
  • יובנאליס, סאטירות.
  • ירמיהו ח, ז.
  • ישעיהו לח, יד.
  • לוקרטיוס, על טבע הדברים (De rerum natura).
  • מאיר אלדבי, שבילי אמונה.
  • מרטיאליס, אפיגרמות.
  • סטאטיוס, יערות (Silvae).
  • ספר חסידים.
  • פלאוטוס, השבויים (Captivi).
  • פלוטרכוס, על תבונת בעלי החיים (De sollertia animalium).
  • פליניוס הזקן, תולדות הטבע 10.59; 10.60.
  • קולומלה, על החקלאות 8.15.7.
  • קלאודיאנוס, שירים (Carmina).
  • רש"י, פירוש לתלמוד הבבלי, קידושין מד, א.

מחקר מודרני

האנציקלופדיה בהליך כתיבה, מחקר ועדכונים שוטפים · עדכון אחרון: